יש לי שאלה פשוטה. מה אפשר לעשות היום חוץ מללכת על העסקה הבאה: צה"ל מפסיק את הפעולה הקרקעית, ובתמורה חמאס מעביר אלינו את החטופים החיים שעוד נותרו בשבי, ואנחנו משחררים מחבלים שלא רצינו לראות אותם חופשיים עד סוף ימיהם.
אחרי יותר ממאה ימים של מלחמה, אין לנו כבר הרבה ברירות. צריך לחתוך. אנחנו לא מצליחים לשחרר את החטופים שלנו, וכל יום אנחנו גורעים אחד ועוד אחד מהרשימה הארוכה של האזרחים שהפקרנו בידי חמאס. אם נגיע למצב שבו איש מהחטופים לא יוחזר אלינו בחיים, הפסדנו במלחמה הזו, כי הרי זו הייתה מטרה רשמית וסימן לניצחון.
אם החטופים לא חוזרים אלינו, גם המתיישבים לא יחזרו כל כך מהר לגור בעוטף עזה, במקומות שמהם נחטפו חבריהם ובני משפחותיהם. הם רוצים את הקהילות שלהם, או את מה שנשאר מהן אחרי כל מה שעברו. קיבוץ בארי הודיע ביום שלישי על מותם של יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, שנרצחו בשבי. יובל, בתו של שרעבי, היא חברתו של אופיר אנגל, שהיה 54 יום בשבי חמאס. "למה לא משחררים מבוגרים? במה הם שונים?" שאלה יובל בבכי אחרי שהחבר שלה אופיר שוחרר. מישהו יכול לדבר עכשיו איתה ועם בני משפחתה על חזרה לבארי?
הנוסחה של מקבלי ההחלטות אצלנו בנושא החטופים קבועה ולא משתנה: ככל שנפעיל לחץ כבד יותר על חמאס, הוא ימהר וישחרר את החטופים. אולי זה היה נכון עד תחילת הפעימה הראשונה, בסוף נובמבר. 110 חטופים שוחררו באותם ימים בתמורה להפוגה בלחימה, מהלך מצוין שהיו בממשלה כאלה שהתנגדו לו. היום הלחץ לא ממש עוזר. אולי הוא לא חזק מספיק, אולי חמאס מתחרט על שחרור המחזור הראשון, ואולי ראשי הארגון מקיפים את עצמם בחטופים. אין לי מושג. אני יודע שכל יום נוסף שעובר עולה לנו בחטופים נוספים שלא יחזרו. 37 מהם כבר נרצחו ונהרגו.
השר בקבינט המלחמה גדי איזנקוט מבין כנראה את גודל הטרגדיה ומוכן ללכת על הפסקת הלחימה תמורת החטופים. איזנקוט לא טיפש. הוא יודע שעסקה כזו יכולה להתבצע ומבין שהיא הכרחית, אחרת הוא לא היה מעלה את האופציה הזו. לעומת זאת, שר הביטחון יואב גלנט הצהיר השבוע שהפסקת הלחימה תגזור את גורלם של החטופים לעוד שנים רבות בשבי. קצת קשה לי להבין את ההיגיון הזה. הפסקת הלחימה היא בתמורה לשחרור החטופים, לא? עד היום חמאס עמד בעסקאות האלה, אז למה לא לבצע שוב? חבל שעצרנו אז ולא הוספנו ימי הפוגה כדי לשחרר חטופים נוספים.
ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הרצי הלוי רוצים ללכת עד הסוף. הכול בסדר, המלחמה הזו בכל מקרה לא תיעצר בשנים הקרובות. ככל שאתה מדבר עם לוחמים שיצאו משג'אעייה ומח'אן־יונס אתה מבין שאף אחד לא מבטיח שהמלחמה הזו לפני סיום. הקצב איטי ביותר, ההכרעה בלתי אפשרית, ומלחמה מול אלפי מחבלים מתחת לקרקע עם עשרות חטופים צמודים איננה משחק של זבנג וגמרנו. גורמי צבא בכירים מדברים במונחים של מלחמת לבנון הראשונה (18 שנה עברו עד שיצאנו משם) או מבצע חומת מגן שבעצם נמשך עד לרגע זה, בשטח מוכר של יהודה ושומרון ובלי נוכחות תת־קרקעית של מחבלים.
גם אם חמאס דורש את הפסקת הלחימה ושחרור כל המחבלים הכלואים בישראל תמורת החטופים, צריך לנשוך שפתיים ולהסכים. חמאס ייתן לנו מספיק סיבות לחדש את הלחימה נגדו גם בהמשך, זה בטוח. שמעתי השבוע בערוץ כנסת את ח"כ מיכל וולדיגר מהציונות הדתית. היא מוכנה עקרונית לעסקה שבה ישוחררו "כולם תמורת כולם". אפשר לזקוף את זה לזכותה. וולדיגר מבינה את עוצמת האירוע ואת המחויבות של המדינה לחטופים שנאנקים בשבי. שרי הציונות הדתית הפתיעו והצביעו בעד העסקה הראשונה.
אנחנו לא בריטניה
על העניין המהותי אין ויכוח. המדינה הפקירה את האנשים הכי יקרים, אלפי מתיישבים שהלכו לגור ביישובים ובקיבוצים מול קו הגבול, בסכנת חיים יומיומית לאורך שנים. החובה שיש לנו כלפיהם עולה על כל חישוב מדיני, צבאי או אחר. מעבר למטרת המלחמה ולחובה המוסרית, תושבי שדרות, רעים, בארי וכפר־עזה הלכו לגור על קו הגבול והמדינה התחייבה להעניק להם ביטוח חיים. עכשיו הממשלה צריכה לעמוד בתנאי הפוליסה. אחרת, איש לא יקנה ממנה יותר מילים ריקות.
גם המצפון היהודי הוא מרכיב בחוסן הלאומי. השבוע היה לי ויכוח עם אחד מחברי הכנסת של הליכוד. הוא טען שהבריטים לא מנהלים משא ומתן על חילופי שבויים ואסירים, וכך פוטרים את עצמם מכל הדילמה הזו ומשחררים את המדינה מסחטנות של אויב שחוטף בני ערובה. דיברתי גם עם איתן זליגר, המייצג קבוצה של קרובי חטופים שהתארגנו תחת השם "התקווה", ושמוכנים לחכות עד סיום המלחמה והכרעת חמאס. זליגר חזר לימים של עסקת שליט, וטען שהמחבלים ששוחררו אז הובילו לאורך השנים את מעשי הטרור הנוראיים, וגם את אירועי 7 באוקטובר.
הכול ידוע. ובכל זאת, אנחנו לא בריטניה. את החיים שלנו ביססנו כאן ולאורך הדורות על ערבות הדדית, ואין להפר אותה. המחבלים שנשחרר בלית ברירה צריכים להיות על הכוונת שלנו גם בעתיד, יחד עם האחראים לטבח 7 באוקטובר שהתחייבנו לחסל, כמו את הטרוריסטים שביצעו את רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. אני גם חושב שהתרוממות הרוח שתהיה כאן עם החטופים שחוזרים הביתה תאפיל על הכול, גם על שחרור המחבלים, ותחזיר למדינה הזו את העוצמה, הביטחון העצמי וקצת מהאמון שהלך לאיבוד. בחמאס אפשר להילחם גם בהמשך, ובינתיים נוכל גם לחסוך בחיי קצינים וחיילים בימים של הפסקת האש.
אופיר אנגל, הנער ששוחרר, קעקע על ידו את המשפט "גם כשאין מזל צריך קצת מזל". אנגל התייחס לתנאי השבי שלו, עם שותפים, בדירה, ולא במנהרות הטחובות של חמאס, מה שעזר לו לעבור את הסיוט. ל־136 החטופים האחרים אין בהכרח מזל דומה. אם לא נביא אותם מהר, לא יהיה כבר את מי להחזיר.
