אף אחד לא פתח שמפניות השבוע עם העברתו של תקציב המדינה לשנת 2024. בניגוד לתדמיתם של פקידי האוצר, אף אחד שם לא שמח על קיצוץ רוחבי של 5% מכל משרדי הממשלה, איש לא מרוצה מכך שהגירעון נקבע השנה על 6.6%, ולא חגגו שם את העובדה שהשירותים החברתיים בישראל נדרשו לשלם את מחיר המלחמה. זה לא תקציב־חלומות של אף אחד, לא בממשלה ולא בציבור; זה תקציב אין ברירה. כי המלחמה פרצה אל חיינו, ומלחמה עולה כסף.
לוח הזמנים היה בלתי אפשרי. עד לפני שלושה שבועות איש לא ידע לומר אם הממשלה אכן הולכת למתווה קיצוצים, או שהיא מתכוונת לממן את המלחמה באמצעות תקוות, תפילות והרבה מאוד חובות ממשלתיים. בתחילת נובמבר הצהיר נתניהו כי "ההנחיה שלי ברורה, לפתוח את הברזים, לדאוג לכולם", והלחיץ את אגף תקציבים באוצר. ברזים פתוחים ללא תחתית הם הסיוט של מי שנדרש לכנס את כל ההוצאות לכדי מסגרת תקציבית נוקשה. רק בתחילת החודש הנוכחי סירב שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להיכנס ל"שדה המוקשים הזה של סדרי העדיפויות", אמירה שהמשמעות שלה היא עסקים כרגיל בעולם שהשתנה לחלוטין.
אבל בסופו של יום התקציב שעבר הוא תקציב שהתכנס להמלצות המקצועיות, שהגיעו הן מנגיד בנק ישראל והן מתוך משרד האוצר. ההמלצות הללו גרסו שההוצאות הגדולות חייבות להיות מלוּות בהתאמות, קיצוצים והעלאות מיסים. ההחלטות שהתקבלו השבוע בממשלה כוללות קיצוץ רוחבי של חמישה אחוזים בכל משרדי הממשלה, קיצוץ נוסף של פרויקטים ותוכניות ברוב משרדי הממשלה בהיקף של כ־3 מיליארד שקלים, קיצוץ של 2.5 מיליארד שקלים בכספים הקואליציוניים, הגדלות מיסים על פחמן ומוצרי טבק, הטלת מס נסועה על רכבים חשמליים, והחלטה להעלות את המע"מ באחוז אחד בשנה הבאה. בסופו של דבר התקבל תקציב אחראי, גם אם רחוק מאוד מאידיאלי.
זה מסר מורכב ומתבקש בעת הזאת. הממשלה עשתה השבוע צעד חשוב ומאוד לא קל. לא מול חברי הממשלה והקואליציה, שנדרשו לקיצוץ עמוק בתקציביהם, ולא מול הציבור, שגם הוא יידרש לשלם במיסים גבוהים יותר ובשירותים חברתיים מקוצצים. אבל זהו צעד הכרחי שמבטא אחריות תקציבית. אף אחד לא אוהב לקצץ, במיוחד לא פוליטיקאים. אבל כשיש מלחמה גדולה שעולה הון עתק, ואם רוצים במקביל גם לדאוג לעורף, וגם לוודא שמילואימניקים לא יקרסו כלכלית, וגם שהאזרחים שפונו מביתם יוכלו להסתדר איכשהו – חייבים לשלם את החשבון. התקציב המקוצץ של 2024 משדר שלכל דבר יש מחיר, ומישהו צריך לשלם אותו. אין באמת דבר כזה ברזים פתוחים בלי לשלם חשבון גדול אחר כך.
ועדיין, התקציב הזה הוא בגדר מספיק בקושי. הוא מספיק אולי כדי לשדר רצינות לעולם, לסוכנויות הדירוג ולמשקיעים הבינלאומיים, שרוצים לראות שהמדינה מתנהלת באחריות. אבל הוא עדיין לא משנה את השיטה, ולא נוגע עד הסוף בנושאים הקשים. את הכספים הקואליציוניים קיצצו, אבל לא את כולם. משרדי ממשלה מיותרים לא נסגרו, והמגזר הציבורי לא השתתף בנטל הלאומי. לא ראינו קיצוצים גדולים במספר התקנים הגדול במשרדי הממשלה, ולא קיצוץ סמלי בשכר הבכירים במגזר הציבורי. התקציב לא נוגע מספיק בנושאים שיש להם חשיבות קריטית כדי לחולל פה צמיחה אחרי המלחמה, ואיננו חזק מספיק מול הלחצים הפוליטיים. ובכל זאת, זה צעד חשוב. מגיע לו פרגון, אכן עם כוכביות לא מעטות.
השכל הישר ניצח
שלושה נושאים ניצבו בעין המחלוקת עד הרגע האחרון ממש, ושלושתם הגיעו להכרעה סופית אצל ראש הממשלה: האחד, סוגיית סגירתם של משרדים מיותרים, שהיא עניין פוליטי בעיקרו ולא כלכלי. רק ראש הממשלה יכול להציב לשותפיו הקואליציוניים ולחברי מפלגתו את הצורך לוותר על משרדים שקיבלו ועל חלקם היחסי בקואליציה. שם החליט נתניהו לוותר. במקום לחסוך מיליארד שקלים מסגירתם של משרדים מיותרים, נדרשנו להביא את המיליארד הזה מהשירותים הציבוריים.
הסוגיה השנייה נסובה סביב נקודות הזיכוי במס להורים עובדים. אי־אז במהלך מערכת הבחירות הקודמת הבטיח נתניהו לציבור "חינוך חינם מגיל אפס". זו הייתה הבטחה גרועה, עם עלויות גבוהות. כשהגיע הרגע היא תורגמה בפועל לסבסוד מסוים של מעונות היום של הרשתות הגדולות, ולתוספת נקודות זיכוי במס להורים עובדים עם ילדים עד גיל שלוש. העלות של נקודות הזיכוי הללו לתקציב המדינה היא למעלה מ־2 מיליארד שקלים. אלה שני מיליארד שאינם חותכים בבשר או לוקחים כסף מכיסי האזרחים, אלא מבטלים הטבה שהייתה אמורה להינתן וטרם נכנסה לתוקף; הטבה שניתנה במציאות כלכלית טובה יותר, לפני שתותחי המלחמה החלו לרעום. היה אפשר לבטל אותה, אבל נתניהו לא רצה לחתוך בהבטחת בחירות מרכזית כל כך, וגם שר האוצר לא רצה לפגוע בהטבה שניתנת למעמד הביניים – זה שעובד, משלם מיסים ומשרת כעת במילואים.
התקציב משדר רצינות לסוכנויות הדירוג ולמשקיעים, שרוצים לראות שהמדינה מתנהלת באחריות. אבל הוא עדיין לא משנה את השיטה, ולא נוגע בנושאים הקשים
כולם הבינו שעיקר מימון ההוצאות של המלחמה יגיע משני מקורות אחרים: צעדים שיגדילו את הכנסות המדינה, כלומר עוד מיסים; והלוואות ממשלתיות, כלומר הגדלת החוב הלאומי. אלא שעוד לא נולד הפוליטיקאי ששמח להעלות מיסים. לא בזמן מלחמה, ולא בכלל. בניגוד לקיצוץ הוצאות ציבוריות, שאת משמעויותיו נחוש לאורך זמן, ובניגוד לחוב לאומי שילדינו ישלמו עם ריבית, העלאת מיסים ניכרת כאן ועכשיו, בכיס של כולנו. העלאה של מס ההכנסה, המס על הדלק או המע"מ היא תשלום מוחשי של עלויות המלחמה, שכולנו נרגיש מיד. זהו צעד הכרחי באופן מובהק, אבל גם מאוד לא פופולרי. במשרד האוצר ניסו ללכת בין הטיפות, והעלאת המיסים נעשתה במשורה. לא נגעו במס ההכנסה, כי התפיסה בלשכת השר התנגדה כאמור לפגיעה באוכלוסייה המשרתת, שהיא גם האוכלוסייה העובדת וגם זו שתשלם את מחיר העלאת המס. מיסים הועלו במקומות אחרים: מס פחמן, מס נסועה על רכבים חשמליים, מס על מוצרי טבק.
הצעד הקריטי ביותר היה ונשאר העלאת המע"מ באחוז אחד. המהלך הזה לבדו אמור להכניס לקופת המדינה יותר מ־7 מיליארד שקלים. סמוטריץ' נלחם עליו במיוחד, והצליח. ראש הממשלה נטה שלא לנקוט צעד כה לא פופולרי, אפילו כאשר מדובר על החלתו בשנה הבאה. העלאת המע"מ משמעה שכל מה שאנחנו קונים, מלחם ועד מכוניות, יתייקר באחוז אחד. הדבר מגביר באופן מיידי את תחושת יוקר המחיה של האזרחים, וראש הממשלה הסתייג בתחילה מהצעד הזה. אבל בסופו של דבר השכל הישר, המלצות הנגיד וההתעקשות של סמוטריץ' הכריעו. העלאת המע"מ אושרה בממשלה, ותיכנס לתוקף בשנה הבאה.
כותרות מוגזמות
בלשכת שר האוצר התייאשו מזמן מהעיתונות הכלכלית. לאורך כל השנה האחרונה חשים שם שהעיתונות הכלכלית לא תפרגן לשר גם אם הוא יבצע את הצעדים הנכונים מבחינה כלכלית וגם אם ינהג באחריות תקציבית. למלחמה הזאת נכנסנו במצב כלכלי טוב, עם יחס חוב־תוצר ועם גירעון מבני נמוכים. זה אִפשר לנו יותר הוצאות סביב המלחמה, וסיפק אורך נשימה. זו גם תוצאה של המדיניות של סמוטריץ', שהתעקש עוד בתחילת השנה שעברה, כשהתקציב הוצג לממשלה, לשמור על מסגרת תקציבית הדוקה. אבל הכותרות על התקציב ההוא נגעו רק לכספים הקואליציוניים ולאינטרסים המגזריים. עכשיו, כשהתברר עד כמה חיוני לשמור על גירעון נמוך כדי להיערך להוצאות לא צפויות, איש לא נותן לו את הקרדיט.
גם עכשיו, כשהתקציב שהוצג הוא אחראי בסך הכול, הכותרות רועשות על התקציבים הקואליציוניים, על המשרדים המיותרים ועל "הביזה הנמשכת של כספי הציבור". חלק מזה נכון, אבל הרבה מזה מוגזם. אכן, לקיצוץ בכספים הקואליציוניים יש חשיבות סמלית וערכית. זוהי אמירה של הממשלה שלא נכון לעשות פוליטיקה בזמן מלחמה, במיוחד כשהכסף הולך לאוכלוסייה שאיננה משרתת ולא נלחמת עכשיו בשדה הקרב. גם לביטולם של משרדי הממשלה המיותרים יש חשיבות דומה, כאמירה שאנו שמים את האגו והכיבודים הפוליטיים בצד, ומרכזים את כל המשאבים במה שחשוב, במלחמה.
אבל רק כדי שנבין את המספרים: התוספת לתקציב המדינה לשנת 2024 עומדת על 68 מיליארד שקלים. צורכי מערכת הביטחון רק השנה מגיעים ל־55 מיליארד שקלים, וההערכות מדברות על צורך בתוספת שנתית של 20 מיליארד שקלים באופן קבוע לעשור הקרוב. כל זה בהנחה, שנראית כעת מופרכת למדי, שהמלחמה לא תתרחב לזירות נוספות. בלחץ אדיר ותוך זמן קצר הצליחו במשרד האוצר לכנס 19 מיליארד שקלים באמצעות קיצוצים והעלאות מס.
התקציב המקורי של הכספים הקואליציוניים לשנה הקרובה עמד על 8 מיליארד שקלים. מתוכם מיליארד וחצי שקלים מופנים למשרד לביטחון לאומי ולמשרד הבריאות, שבשניהם אין כוונה לקצץ כרגע. עוד מיליארד וחצי שקלים מופנים ליעדים לא מגזריים, כמו שירותי רווחה, תנועות נוער, כפרי סטודנטים ונוער ועוד. 5.5 מיליארד הם אכן כספים מגזריים בעיקרם, ומתוכם קוצצו כרגע 2.5 מיליארד. אז נכון, בהחלט היה עדיף לקצץ גם את שלושת המיליארדים האחרים, אבל לא הם מה שיכסה את הבור. מבלי לזלזל בטענות על יעדיהם של חלק מהתקציבים הקואליציוניים, גם ביטולם לא היה מאפשר, למשל, לבטל את העלאת המע"מ. גם סגירתם של משרדי הממשלה המיותרים הייתה אמורה להכניס רק עוד כמה מאות מיליונים לקופת המדינה. זו הייתה יכולה להיות הצהרה חשובה וערכית של הממשלה, אבל כזו שאין הרבה מזומנים בצידה.
סמוטריץ' היה יכול לזנוח את האחריות הכלכלית; ממילא הוא לא מקבל עליה קרדיט בתקשורת, שגם השבוע התעקשה להתמקד בכספים הקואליציוניים ובגזרות הכלכליות. הוא היה יכול להתמקד בבייס הפוליטי שלו, בצרכים המגזריים ובאילוצים הקואליציוניים לבדם, ולזנוח את האחריות הכלל־ישראלית לתקציב ולכלכלת ישראל. אבל מי שבוחר להילחם דווקא על העלאות מס ולא על תקציבים מגזריים, בכל זאת רואה את טובת הכלכלה לנגד עיניו. למען האמת נראה שדווקא המגזר הזה, הבסיס הפוליטי של יו"ר הציונות הדתית, סולד מהחשיבה הסקטוריאלית. בניו יצאו לשדה הקרב כדי לחרף את נפשם למען האומה כולה, לא בשביל המגזר. אפשר להעריך שגם בקרב על התקציב, בוחריו של סמוטריץ' יעריכו את הגישה הכלל־ישראלית.
מי מפחד מתקציב הביטחון
בעוד כמה חודשים יתחילו במשרד האוצר לעבוד על תקציב 2025, שיהיה תקציב שונה מכל מה שהכרנו בעשרים השנים האחרונות. הוא יכלול תוספת גדולה לתקציב הביטחון, וייתן הרבה פחות לנושאים האזרחיים, החברתיים והכלכליים. נכון, הממשלה ביצעה כעת קיצוץ גדול והכרחי בהוצאות הממשלתיות, אבל בלחץ הזמן והמלחמה היא בחרה בדרך הקלה: קיצוץ רוחבי.
קיצוץ רוחבי הוא מהסוג שאיננו מחייב הפעלת שיקול דעת וגיבוש סדרי עדיפויות, אלא מקצץ לכולם באותו היקף ולכן נתפס כ"הוגן". הוא לא עושה את העבודה הקשה והחיונית של קיצוץ בשומנים של המגזר הציבורי, לא מבטל אגפים מיותרים במשרדי הממשלה, לא מבטל תקנים שאין בהם צורך, ולא תובע מעובדי המגזר הציבורי להשתתף בנטל באמצעות קיצוץ בשכר בכיריו. זו הדרך הקלה והמהירה ביותר לקצץ, בלי יותר מדי מריבות. וכשלחץ הזמן דוחק, כמו הפעם, זה הצעד המועדף. אבל גם קיצוצים אפשר לעשות באופן חכם. כדאי להתחיל לחשוב על זה כבר כעת, לקראת התקציב הבא.
הנה משהו שכמעט לא מדברים עליו כעת, מסיבות מובנות. צה"ל ומערכת הביטחון מקבלים עכשיו כל מה שהם מבקשים, בלי שום מגבלה תקציבית. הנטייה היא להמשיך ולנהוג כך גם בשנים הבאות, שהרי הביטחון טיפס חזרה לראש סדרי העדיפויות. אבל הן בצה"ל והן במערכת הביטחון קיימים תקציבים רבים שיש עליהם מחלוקת, כמו ההוצאה הגדולה והמרכזית על פנסיות תקציביות ובתוכן הגדלות הרמטכ"ל הבלתי חוקיות. ובכלל, על מה צריך להוציא את התקציב הענק של מערכת הביטחון? האם רכישת מטוס קרב נוסף עדיפה על חטיבת שריון? האם ההשקעה האדירה במודיעין מוצדקת? כמה ישראל צריכה להשקיע בייצור עצמי של תחמושת, ועל חשבון מה זה צריך לבוא? עד כמה יש להישען על טכנולוגיה מתקדמת ויקרה, שלמרבה האסון ב־7 באוקטובר לא הוכיחה את עצמה? אולי עדיף להשקיע את התקציב בימי אימונים למילואים? המכשול בגבול עזה, שהושקעו בו 3.5 מיליארד שקלים, הוא משל לתקציב הביטחון כולו. לא חשוב כמה כסף יש לך, חשוב איך אתה משתמש בו.
חלק מההסכמות סביב התקציב נוגעות גם בשאלה המורכבת הזו. כן, מערכת הביטחון תקבל יותר כסף, אבל תוקם ועדה ציבורית שישבו בה לא רק אנשי צבא אלא גם כלכלנים ממשרד האוצר, שתדון בסוגיות השונות של תקציב הביטחון. בצבא מסרבים כמובן לנגוע בסוגיית כוח האדם ובתנאי השכר, אבל זהו עיסוק שאי אפשר להימנע ממנו. גם הוא חייב להיות חלק מהפקת הלקחים החיונית של צה"ל, לאחר הכישלון הנורא.
אבל קיצוצים הם רק חצי מהתמונה. הדבר הראשון שאומרים בארגונים כמו "פעמונים" למשפחות במצוקה כלכלית שמגיעות להתייעץ, הוא לצמצם בהוצאות. להבין מה הכרחי ומה מיותר, והיכן אפשר להוזיל עלויות ועדיין לקבל את השירות הנדרש. לעבור לספק טלפון אחר, למשל, או להתמקח על דמי הניהול בבנק. הדבר השני שאומרים לאותה משפחה, הוא לחשוב על דרך להגדיל את ההכנסות.
אם תהיה בשורה בתקציב הבא של מדינת ישראל, היא תגיע מחוק ההסדרים. הממשלה תידרש לייצר סדרה של רפורמות שיגדילו את הצמיחה, כך שנצא מהמשבר מחוזקים יותר. ההשפעה ארוכת הטווח תהיה גדולה הרבה יותר מקיצוצים זמניים. במשרד האוצר מכינים כבר עכשיו שלוש תוכניות מהסוג הזה: תוכנית לעידוד ההייטק, בהיקף של חצי מיליארד שקלים, תוכנית לפיתוח ענף הנדל"ן בשני מיליארד שקלים, ותוכנית לעידוד תעסוקת הגברים החרדים.
הנה עוד כמה רעיונות: צמצום רגולציה על יבוא, כך שכלל המוצרים שאנחנו צורכים פה יוזלו; רפורמה בתכנון ובנייה, כך שיהיה קל וזול יותר לבנות; רפורמה בפיקוח על יצרנים ועסקים, כך שתהיה הרבה פחות בירוקרטיה והרבה יותר קל להקים עסקים ולנהל אותם; רפורמה כוללת במערכת החינוך, שתביא למצוינות ולגידול בפריון העבודה; צמצום מס חברות, כך שיותר חברות יוקמו כאן ויותר משקיעים יבואו. אם הממשלה שתרכיב את התקציב הבא, וכמובן לא בטוח שזו תהיה הממשלה הנוכחית, תשכיל לייצר לא רק קיצוצים אלא גם רפורמות מחוללות צמיחה, היא תגדיל את העוגה הכללית כך שלכולם יהיה יותר.
