שלוש דרכים למילוי הקופה הציבורית – שלא על חשבון הציבור

היבואנים הללו לא מסתפקים רק ברכב עצמו אלא שולטים על כל "שרשרת המזון" – חלפים, מוסכים, ליסינג ואפילו הרבה יותר מזה. בשקט בשקט הם נכנסים גם לתחומים אחרים והופכים לתמנון רב־זרועות השולט במגוון תחומים במשק. למה שגם אותם לא "יגייס" האוצר באמצעות העלאת מס קטנה וזמנית, שיכולה להזרים מיליארדים לקופת המדינה המדוללת? ומה עם חברות דומות בתחומים אחרים? לא יקרה שום דבר רע אם אותם תאגידים שגורפים רווחים אדירים מהציבור, יתמודדו עם עלייה קטנה וזמנית במיסוי לטובת הקופה הציבורית.

האגרה שלא נגמרת

תאגיד השידור הציבורי שואב ממדינת ישראל כ־800 מיליון שקל בשנה. הכסף הזה ניתן על חשבון הציבור, אבל הציבור גם משלם ישירות מכיסו עבור הפעלת התאגיד. זה נעשה באמצעות אגרת רדיו חובה בסך 144 שקל, שמשולמת עבור כל מכונית בישראל, במסגרת תשלום רישיון הרכב השנתי.

נתח גדול מתקציב התאגיד הולך למשכורות שמנות עבור עובדיו. מה אנחנו מקבלים בתמורה? מעט מאוד. יש הרבה תכנים, השאלה היא מי צורך אותם ואם יש הצדקה להשקיע בהם כל כך הרבה. מי שיבחן את נתוני הרייטינג הטלוויזיוני יגלה כי אחוזי הצפייה בשידורי החדשות של התאגיד הם אפסיים. אפילו בפריים־טיים התוכניות משתרכות מאחור עם חשיפה שמגרדת לרוב את ה־5% מלמטה. רבים מהתכנים מוטים באופן מובהק לצד אחד של המפה הפוליטית. זכותו של גוף תקשורת לתפוס אג'נדה, אבל לא ייתכן שהוא יעשה זאת כשהוא ממומן מכספי המיסים של כלל הציבור.

אם נשים בצד את המיסוי, כמחצית ממחיר הרכב הוא רווח של היבואן. זו רמת רווחיות דמיונית, ומרכיב דומיננטי ביוקר המחיה בישראל

מעבר לכך, בעידן שיש בו מגוון עצום של תכנים ברשת, מפודקאסטים בשלל תחומים ועד ערוצי תוכן שלמים, מה התועלת בערוץ נוסף שאנחנו צריכים לממן? רוצים לעודד יצירה ישראלית מקורית או תוכני תעודה חשובים? אין בעיה, שתקום קרן כזו במימון ממשלתי עם קריטריונים ברורים, ותאפשר לכל מי שעומד בדרישות ומציע תוכן איכותי לקבל מימון. הדבר הזה כבר קיים במובן מסוים, ונכון להרחיב ולהתאים אותו.

לפני כשנה פרסם שר התקשורת שלמה קרעי תוכנית לשינוי נרחב בתאגיד השידור, שתחסוך למשלם המיסים מאות מיליונים בשנה וגם תגוון את היצע השידורים והתכנים. קרעי ספג התקפות וביקורת נוקבת מכלי התקשורת, שהשתלבו בגל הטענות על "הרס הדמוקרטיה" ו"ההפיכה המשטרית". בגל ההתלהמות, שנועדה למחוק כל ביקורת או רצון אמיתי לבחון את מהות ההוצאה האדירה הזו, לא מצאתי אף טענה עניינית שתסביר מדוע אנחנו צריכים לשלם את סכומי העתק הללו כדי לממן את התנאים של חלק מעובדי התאגיד ואת ההוצאות הרבות האחרות שהגוף הזה מייצר.

חוסר שוויון משווע

אני לא יודע על מה אתם חושבים כשאתם צופים בקצינים הבכירים בדימוס שמספקים פרשנות באולפני הטלוויזיה, בעיקר תוך האשמת הממשלה הנוכחית (ולא שהיא חפה מאחריות). נדיר למצוא עיתונאי שמאתגר אותם על חלקם בתפיסת העולם שהביאה אותנו עד הלום, ועל הפלגנות שחלקם מפיצים השכם והערב. מה שעולה בראשי כשיוצא לי לראות את זה, הוא כמה כסף האנשים הללו עולים למשלם המיסים הישראלי.

מדינת ישראל משלמת ותשלם עשרות מיליארדי שקלים לפורשי מערכת הביטחון במסגרת הפנסיה התקציבית. קצינים שחיו ונשמו את הקונספציה ובעיקר הטיפו לה – החל מאוסלו, דרך ההתנתקות ועד 7 באוקטובר 2023. לא מפתיע שמקבל הקצבה הגבוהה ביותר בשנה שחלפה מבין כל מקבלי הפנסיה התקציבית (שרובם מחוץ למערכת הביטחון), היה גמלאי מערכת הביטחון שקיבל תשלום חודשי של 94 אלף שקל. אני לא אומר את זה חלילה מתוך רצון "לסגור איתם חשבון"; כתבתי על כך בעבר, ואמשיך גם בעתיד. זה רק טריגר שמזכיר לנו שהשנה צפויה מדינת ישראל לשלם כ־29.4 מיליארד שקל בגין הפנסיות התקציביות. השיא יגיע בשנת 2039, אז ישולמו 43.6 מיליארד שקל. יוצאי מערכת הביטחון, טייסים לשעבר, שופטים בדימוס, סגל אקדמי בכיר במוסדות להשכלה גבוהה ועוד, מקבלים פנסיה תקציבית של עשרות אלפי שקלים בחודש (בניגוד לרוב מקבלי הפנסיות התקציביות, שמקבלים סכומים נמוכים בהרבה).

הפנסיות היקרות הללו מבוססות על חוק שנחקק אי־אז בתקופת ממשלת המערך, והן מגלמות חוסר שוויון משווע בהשוואה לשאר האוכלוסייה. הטלטלה שעברנו היא הזדמנות לטפל גם בעניין הזה. די במספר צעדים מצומצם, למשל שמכל פנסיה העולה על 20 אלף שקל ישולם מס של 20%, ושיקוזזו מענקי הפיצויים הנדיבים המשולמים בנוסף לפנסיה. מהלכים אלו עשויים לחסוך לקופת המדינה מאות מיליוני שקלים בשנה.