לא, הפעם זה לא "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" הנודע ההוא מ-1999. הפעם, כולנו מפחדים. ממה שכבר קרה והותיר בנו צלקת, אך גם ממה שאולי עתיד לבוא. זה נכון לטראומת השבת השחורה ולטבח, אך גם לשבר החברתי ושנאת החינם ההדדית שבמידה לא מבוטלת עודדה את חמאס לצאת למתקפה האכזרית.
בואו נודה, כולנו מפחדים אחד מהשני. חילונים מדתיים, חרדים מרפורמים וקונסרבטיבים, הימין מהשמאל והשמאל מהימין. איש את רעהו פחד בלעו. זה לא מונע מאיתנו לדקלם "ביחד ננצח", כמובן.
בין האמירה של השר אמסלם לח"כ קריב שהוא והתפיסות שלו הם הבעיה של ישראל – תוך כדי דיון על הצעת "יום האחדות" – לא פחות ולא יותר, לבין אמירה של חיים באר שהציונות הדתית – המגזר, לא המפלגה – הם סרטן בגוף האומה, קשה שלא לעצור לרגע לשאול: האם אלה באמת אנשי הרוח וההנהגה שלנו? האם זהו הרצון לכותרת רגעית ולטראפיק, או שהם באמת מאמינים בדברי הבלע האלה?
אירועים מהסוג של אמסלם ובאר, על אף השוני במעמדם, גורמים אפילו לאופטימיסטית כמוני למועקה ותחושת דיכאון. איך אפשר לדבר על אחדות ותיקון, ומיד אחרי להטיח רפש במגזר אחר? מדוע הפחד מהפער האידאולוגי בינינו עדיין נותן את הטון בשיח הפוליטי והציבורי, ולא הפחד ממה שהיה, וחס וחלילה ממה שעוד עתיד לבוא?
בין אם תהיינה בחירות בקרוב ובין אם לאו, דבר אחד ברור: עם ישראל מבקש הנהגה מסוג אחר. לא במובן הקלישאתי והקמפייני של המילה, אלא במובן העמוק. הקושי הכי גדול של המנהיגות הזו יהיה לפרק את הפחדים שלנו. את הפחדים הביטחוניים, בוודאי, אך גם את הפחד זה כלפי זה, פנימה. זה לא קל, אבל ראינו מה האלטרנטיבה, וחייבים להתחיל ולתקן. אם לא נעשה את זה – אנחנו פשוט מזמינים את המתקפה הבאה.
