ככל שזה מגיע לסרטי שואה, אין ביקורתיים יותר מאיתנו, הישראלים. בניגוד ל"בורים" שמעבר לים, הצופים תוצרת כחול לבן נכנסים אל אולם הקולנוע מלאים בספק לגבי יצירה נוספת שתנסה להמחיש בצורה אובייקטיבית את זוועות השואה, בכדי שתהיה קלה לעיכול לבטנו הרכה של העולם.
זה החשש שליווה אותי כשישבתי לצפות בסרט ההיסטורי "תוכנית א", שנולד כבר בשנת 2021 בשיתוף פעולה גרמני-ישראלי, ומספר את סיפור תוכנית הנקמה היהודית בעם הגרמני, שמעולם לא יצאה לפועל.
הסרט מתבסס על אירועים שקרו (או יותר נכון, לא קרו) באמת, מה שמשחרר אותו מההשוואה המתבקשת ל"ממזרים חסרי כבוד", המגיעה בין השאר בגלל שאוגוסט דיהל, המגלם את הגיבור מקס, זכור היטב כאחד מהקצינים הנאצים ביצירה של טרנטינו. אבל מלבד העיסוק בנקמה יהודית, ההבדל בין הסרטים הוא שמיים וארץ. בעיקר כי בניגוד להיטלר וסגניו שמצאו את מותם הנורא והמספק ב"ממזרים", כאן הכל יודעים ששום נקמה לא תצא לפועל, האכזבה תגבר והכאב יישאר. זה מה שהפך את משימתם של הבמאים דורון ויואב פז – לספר את הסיפור באופן נוגע ומעניין – קשה הרבה יותר. אבל כמו התוכנית הגדולה, גם הסרט – למרות תכונותיו הטובות – השתבש לגמרי, והכל בגלל טעות אחת.
הסרט נפתח בניסיונו של ניצול יהודי מאושוויץ בשם מקס (דיהל, הגרמני למהדרין) להגיע לפלשתינה ולמצוא את אשתו ובנו שנעלמו עקבותיהם. אחרי שהוא מגלה את גורלם הנורא, הוא מצטרף אל אחיו היהודים בצבא הבריטי, מיכאל (מיכאל אלוני) ומנש (עוז זהבי), במסע הציד של קצינים נאציים לשעבר. לאחר זמן מה, הם נפגשים עם חבורת הנוקמים היהודיים בראשות אבא קובנר (שמגלם ישי גולן) ומגלים על תוכניתם הגדולה להביא למותם של הגרמנים, מילד ועד קשיש, מתוך הדעה שכולם אשמים בשואת העם היהודי – "שישה מיליון מול שישה מיליון". מקס נאלץ לבחור בין רצונו האישי לנקמה לבין הבחירה בחיים, ולמרות סופו הידוע של הסרט, קו העלילה הזה היה יכול להחזיק היטב את הדרמה, אם הסרט לא היה מנסה להסביר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים.
אם מתעלמים לרגע מהחבל שקושר אותנו לעלילה, הדרמה עשויה טוב. השחקנים, הישראלים וגם אלו שלא, נכנסים בקלילות לדמויות שלהם ומצליחים לחלץ את כל המורכבות שיש במפגש בין יהודים גלותיים לבין הצברים שרואים בהם "צאן לטבח". הסיפור מותח, מורכב, וכולל המון רגעים כואבים ואפילו טריגרים שזורים לאורכו (בשלב הזה נזהיר מפני סצנות ארוכות שמתארות מוות וטבח).
אבל מהרגע הראשון הסרט כופר במטרתו להציג את הקונפליקט האימתני שבין נקמה להמשכיות, כשהמשפט הראשון אומר בבירור לצופים מה הם אמורים להבין מהסרט: "מה אתם הייתם עושים אם היו רוצחים את כל משפחתכם?". עם שאלה כל כך ברורה, מה הטעם להמשיך וללוות את הגיבור במסעו שינסה לענות על השאלה הזו? הרי כל מי שמביט במסעם של חברי "הנקם" אל עבר הרג המוני של אזרחים, ובייסורים של הגיבור, אמור להבין את הדילמה הזו לגמרי לבדו.
איש לא יכול להתעלם מהקשר ההדוק של השאלה הזו למציאות הבוערת והעכשווית במדינת ישראל. סיסמאות כמו "נקמה יהודית" ו"לעולם לא עוד" מספיקות בכדי לפצוע כל נפש ישראלית ששומעת אותן, יחד עם הדרך בה מוצגת ארצנו הקטנה – כגן עדן בטוח לכל יהודי וחלופה לנקמה והרס. וכך, למרות שהסרט הוכן לפני שנתיים, הוא מקבל משמעות אחרת לגמרי עכשיו, מה שנותן לו הרבה ערך מוסף אבל גם מבליט יותר את חסרונו המרכזי.
עם הזמן, הרגשת חוסר האמון בין היוצרים לצופים רק הולכת ומחריפה, כאשר לעלילת הסרט נדחפים עוד ועוד משפטי חינוך ומוסר בכוח. לא רק שזה הופך את הסרט מדרמה טובה לאוצר של כל מורה לחברה, המשפטים המחנכים שחוזרים על עצמם, הם לא פחות ממקוממים ומזלזלים בעצמאות המחשבתית של כל היושבים באולם. כמו אותו מדריך תיירים, שבלי בושה מתאר לקבוצתו הישראלית את יופיים של הרי ירושלים או מרחיב את דבריו על נפלאות מגדלי עזריאלי בתל אביב – במקום לתת להם פשוט לראות אותם.
