ישראל יצאה למערכה בעזה עם תוכנית מוקדמת שמוכרת היטב לממשלה. תוכנית בת שבעה שלבים, לכיבוש הרצועה ולמיטוט מרכזי השלטון בעיר עזה עצמה, קיימת זה כמה שנים. נערכו עליה ישיבות בקבינט הרבה לפני המלחמה. על פי התוכנית, ההשתלטות על מרכזי השלטון בעיר עזה, כחלק מהפעולה בצפון הרצועה, הייתה אמורה לקחת כמה שבועות. היא הבסיס לתוכנית שיצאה לפועל בסופו של דבר, בהתאמות שונות. החלק הצבאי שלה התממש, פחות או יותר, על פי הציפיות. את המשך הפעולה הקרקעית של צה"ל אחרי כיבוש העיר עזה כולנו מכירים, בדיעבד.
אך לפעולה הקרקעית אמור להיות המשך, שאינו קורה: הכרזה על מהלך לשיקום תמורת פירוז מוחלט של רצועת עזה. הפירוז המלא, לצד החזרת החטופים, עשוי להיות תנאי להחזרתם של מיליון תושבי עזה לבתיהם בחלק הצפוני של הרצועה. אמצעי לחץ נוסף יכול להיות סגירה הרמטית של רצועת עזה, למעט אספקה של מזון וציוד הומניטרי – גם בשל הלחץ עלינו מצד ארצות הברית. בראש ובראשונה, יש צורך לעצור את אספקת הדלק לרצועה. מי שאמור להניע את המהלך הוא הדרג המדיני, בראשות ראש הממשלה. לא שמענו על היעד הזה, משום שישראל אינה מקדמת מהלך מדיני שיביא לסיום המערכה.
זהו הרקע להצהרה יוצאת הדופן של שר הביטחון יואב גלנט מול המצלמות בתחילת השבוע, שלפיה "סופה של המערכה חייב להיות מעוגן במעשה מדיני. המחשבה המדינית היא המובילה את הצבאית. הנחתי תוכנית לממשלה, חובתה לדון בנושא". שר הביטחון לא ציין בפומבי מי הם הגורמים הבינלאומיים שאמורים לקבל את האחריות על רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה, לפי הצעתו. גם ראש הממשלה לא. למעשה, ישראל עדיין לא הציגה שום תוכנית ל"יום שאחרי". לכאורה, השר גלנט אמר את המובן מאליו. כל קורס בסיסי בלימודים צבאיים מתחיל בקביעתו של המצביא הפרוסי הנודע קרל פון־קלאוזביץ, שלפיה המלחמה היא המשכה של המדיניות, ולהפך.
אך מעבר לשאלה מהו המהלך המדיני הנדרש, לעצם העובדה ששר הביטחון העביר את המסר שלו לראש הממשלה ולשאר חברי קבינט המלחמה דרך הטלוויזיה ולא במפגש פנים מול פנים, יש משמעות שלילית גדולה. כבר בתחילת המלחמה כתבתי בטור זה כי ראש הממשלה ושר הביטחון אינם מדברים ביניהם. מאז המצב רק הלך והחמיר, והוא קיבל ביטוי גם בהסתלקות של גלנט מישיבת קבינט המלחמה במוצאי שבת משום שלא הותר לו להכניס אליה את עוזריו.
בסופו של דבר גלנט השתתף בישיבה, אבל חשוב להבין שהיחסים הרעילים בצמרת הביטחונית שלנו אינם בגדר רכילות. יחסים כאלה הם חלק מתמונת החוסן הלאומי שלנו, הפעם לרעה. בכל הצמרת המדינית־ביטחונית לא שוררת הרמוניה, אך היחסים בין גלנט לנתניהו טעונים במיוחד, ומתחילים להזכיר את התיעוב ההדדי ביניהם בימים שקדמו לפיטורי גלנט על ידי נתניהו בחודש מרץ בשנה שעברה, לפני שראש הממשלה חזר בו.
והיו השבוע עוד כמה סימנים מעוררי דאגה לגבי התנהלות הדרג הצבאי והמדיני. אחד מהם הוא הפארסה סביב אספקת תרופות לחטופים. הפרטים סביב הסאגה הזאת פורסמו בהרחבה. מה שמדאיג במיוחד זה שלאחר לחימה כה ארוכה אנחנו עדיין מתעסקים בכמה ארגזי תרופות שאולי הגיעו לעזה ולא בהחזרת החטופים עצמם, ושישראל עדיין אינה נמצאת בעמדה להכתיב תנאים לחמאס; להפך. אם זה המצב, קשה לראות את החטופים עצמם חוזרים הביתה בקרוב. למרבה הצער, הטענה שהלחץ הצבאי הוא שיביא לשחרורם אינה מוכיחה את עצמה.
הסכנה: זולפיקאר
נקודות נוספות שחשוב לשים לב אליהן הן התגברות המתיחות ביחסים שבין ישראל לארצות הברית, והתנהלותה של ירדן, שהצטרפה לתביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. מצד אחד, השלטון ההאשמי בירדן תלוי בנו לשרידותו. מצד שני, יש אתגרים לאחיזה הביטחונית של ישראל וירדן לאורך הגבול הארוך המשותף, שמפטרלים בו כוחות צבאיים מעטים. המתיחות בין המדינות השכנות לא תשפר את המצב הביטחוני בגבול הזה, דווקא כאשר יש סימנים לכך שאיראן פועלת במרץ כדי להבריח ליהודה ושומרון כמויות גדולות של כסף ואמצעי לחימה כדי לחמם את השטח ולייצר לישראל זירה קשה נוספת, נוסף על הלחימה ברצועת עזה ועל המערכה שאינה שוככת בצפון.
ואכן, מעבר לפיגוע הדריסה ברעננה, שבוצע על ידי שוהים בלתי חוקיים מחברון, ניכרת עלייה בהתרעות לפיגועים גם בשטחי יהודה ושומרון עצמם. צה"ל ושב"כ פועלים סביב השעון כדי לעצור את הפיגועים שמתוכננים. המבצעים המרכזיים של השבוע בגזרת יהודה ושומרון התמקדו בשכם ובטול־כרם, כולל חיסולי חוליות מחבלים מהאוויר שהפכו לעניין שגרתי כמעט, כמו בעזה.
בנוגע לזירה הצפונית, הרמטכ"ל הרצי הלוי אמר השבוע בצדק כי גדל הסיכון למלחמה כוללת מול חיזבאללה. אכן, אנחנו כמעט שם. הירי הישיר לעבר כפר יובל שהביא להריגת אם ובנה, ומצד ישראל המתקפה הארטילרית והאווירית חסרת התקדים על יעדי חיזבאללה באזור ואדי סלוקי הזכור לרע מן התמרון הקרקעי במלחמת לבנון השנייה – עשויים להיות סימנים למלחמה רבתי ממשמשת ובאה. שני הצדדים עדיין אינם מעוניינים בכך, לפחות לא בעיתוי הנוכחי, אבל תחזיות עלולות להגשים את עצמן.
אגב, במקביל להברחות דרך גבול ירדן, איראן מאיצה גם את חימוש חיזבאללה לקראת מלחמה כוללת אפשרית מול ישראל. במיוחד צריך לשים לב לחשש מפני הצטיידות של חיזבאללה בטיל "זולפיקאר", פאר תעשיית הנשק האיראנית. יש לו טווח של 700 קילומטרים, ראש־קרב במשקל חצי טון, ומנגנון הכוונה שיכול להוביל אותו למטרה בדיוק של כ־60 מטר. אם הוא יופיע בזירה, חיזבאללה כנראה ינסה לשגר אותו תוך כדי ירי מקביל של אלפי רקטות "טיפשות", כדי להקשות על היירוט מצד מערכות ההגנה הישראליות.
לא היה שימוש בגז
בלחימה ברצועת עזה, עיקר המאמץ עדיין קשור להרס תשתית המנהרות האינסופית. כיוון שייקח שנים להרוס כל מטר במנהרות, אם בכלל, ההתמקדות השבוע הייתה במנהרות מתחת לעיר חאן־יונס. הניתוק בין שני חלקי הרצועה הוא הכרחי כדי ליצור מצב חדש, בזמן שאוגדה 99 מבתרת את הרצועה בין צפון לדרום, על בסיס קו נחל עזה.
בחלק הצפוני של הרצועה, שם עבר צה"ל ל"שלב ג'" של המלחמה, פעלו השבוע כוחות דלילים יחסית, דבר שאִפשר לאנשי חמאס לצאת בצורה הפגנתית מתוך המנהרות בחלק מן המקומות, וגם לשגר מטח רקטות חריג בגודלו לעבר נתיבות. ככלל, חמאס מנסה לשקם את פעילותם של 12 גדודים שלכאורה פורקו על ידי צה"ל בצפון הרצועה.
גם מדרום לקו נחל עזה פועלים 12 גדודי חמאס, בשלוש חטיבות. צה"ל הצליח עד כה לפגוע קשות בחמישה מתוכם, באזור מחנות המרכז וחאן־יונס, אך שבעה גדודים טרם נפגעו באופן משמעותי. ארבעה מהם נמצאים באזור מרחב רפיח שכלל לא "טופל", ועדיין לא הוחלט לגביו על פתרון קבע שינתק את רצועת עזה משטח מצרים ויסכל את המנהרות שמתחת לציר פילדלפי. עד שתתקבל החלטה בעניין רפיח, עיקר המאמץ מתמקד בעיר חאן־יונס, שמתחתיה נמצאים אולי עדיין בכירי חמאס, לצד חטופים רבים.
הפשיטה של צוות הקרב של חטיבת גבעתי על מוצב השוהדא ביום רביעי, במרחב הדרומי ביותר של חאן־יונס, שהוא גם האזור הדרומי ביותר שצה"ל הגיע אליו עד כה, עשויה להמחיש את אופי הלחימה בשלב הזה: לוחמי צוות הקרב פשטו על המוצב ששייך לגדוד הדרומי של חטיבת חאן־יונס. הם עשו זאת תוך ירי טנקים מסיבי, ולאחר אש כבדה של חיל התותחנים וחיל האוויר. גם חילופי האש מנשק קל היו כבדים. השטח הפתוח באזור הזה נרחב, המבנים לא גבוהים. הדחפור הממוגן, הדי־9, מלך הקרב של צה"ל ברצועת עזה במלחמה הזו, הרס קיר אחרי קיר כדי לאפשר את התקדמות הכוחות, בזמן שאנשי החבלה של ההנדסה עשו את שלהם. בקרב השוהדא חוסלו בסופו של דבר עשרות מחבלים. למרבה הצער, גם כוחותינו ספגו השבוע אבדות.
האויב עלול להגיח גם משטח שכבר עברת אותו. הלחימה מול מבנים בגובה מתנהלת במקביל למאמץ מתחת לפני הקרקע. זהו אתגר ששום צבא לא נתקל בו
גם לחימתה העיקשת של חטיבה 4, בלב חאן־יונס, יכולה ללמד על האתגר במתכונתו הנוכחית: החטיבה פועלת תחת אוגדה 98, שקיבלה את המשימה לכבוש את חאן־יונס לאחר ההפוגה שבה הוחזרו החטופים. זוהי חטיבת השריון היחידה במילואים שמבוססת על טנקי מרכבה סימן 4, אך צה"ל פועל בצוותי קרב שמערבים בין חי"ר, שריון והנדסה, מרמת החטיבה ועד רמת הגדוד. לצד שריונרים פועלים אפוא גדודים של חי"רניקים, שמבוססים על אנשי צנחנים ונח"ל בעברם.
הלחימה מתנהלת ב־720 מעלות, אומרים לי המפקדים. זהו אתגר ששום צבא לא נתקל בו מעולם. האויב עלול להגיח לפתע גם משטח שכבר עברת אותו, ועליך להיות ערני לכל מה שקורה גם מאחור ואף מלמטה. הלחימה מול מבנים בגובה מתנהלת במקביל למאמץ העצום מתחת לפני הקרקע, שם עדיין רב הנסתר על הגלוי. צה"ל אינו חושף את כל השיטות שבהן הוא פועל נגד חמאס במנהרות, אם כי אפשר לומר שפותחו טכנולוגיות הן לגילוי המנהרות עצמן הן להריסתן. ניתן להגיד גם זאת: צה"ל אינו משתמש בגזים רעילים במנהרות, משום שהדבר אסור לפי האמנות הבינלאומיות. שימוש בגז עלה כהשערה בעקבות מותם של חטופים בתוך המנהרות, לאחר שנחשף שלא נמצאו עליהם סימני ירי או פגיעה פיזית אחרת.
"שם המשחק הוא להפיק את הלקחים הכי מהר", אומרים בצה"ל. חמאס לומד גם הוא את לקחיו אחרי כל עימות. מי שמרכז בצה"ל את הפקת הלקחים ברמה הכללית הוא תא"ל גיא חזות, שהוחזר לשם כך מתפקידו כנספח בסינגפור. במקביל, לכל אוגדה וחטיבה יש צוות הפקת לקחים משלה. המפקדים משקיעים בכך זמן רב, וחלק מן הלקחים מועברים בזמן אמת אפילו בקבוצות מסרים מיידים בטלפון הסלולרי המוצפן של הצבא. לכל חיל ישנם דרכים משלו להפיק לקחים רבים ככל האפשר.
אגב, אחד הלקחים המפתיעים של השריון הוא העובדה שלא רק מערכת "מעיל רוח" האקטיבית, אלא גם "ההגנה הריאקטיבית", המבוססת על מאות פצצונות המקיפות את מעטפת הטנק, יעילה מאוד להגנה מפני איום הנ"ט של חמאס. במקרה שיש פגיעה בטנקים, היא בדרך כלל קלה. אפשר לראות זאת במשטח לטיפול בטנקים ליד כיסופים, מול רצועת עזה; טנקים שנפגעים מירי נ"ט מטופלים שם בזה אחר זה ומוחזרים ללחימה, לעיתים בתוך שעות ספורות.
המילואימניקים של חטיבה 4 משרתים ברציפות מאז 7 באוקטובר, דבר שמעלה ביתר שאת את סוגיית השחיקה בצה"ל נוכח התארכות המלחמה. הצורך לרענן הוא חלק מהסיבה שצה"ל דילל השבוע את כוחותיו באזור מחנות המרכז, והוציא משם את אוגדה 36 כולה. האוגדה, ובה חטיבת גולני שספגה כמעט 100 הרוגים מאז שמחת־תורה המר, תיערך עתה לקראת המשימה הבאה, שעשויה להיות בצפון.
לא אופטימי
אז איך מחוללים פריצת דרך שתזרז את השגת יעדי המלחמה ברצועת עזה? לקראת סוף השבוע ביקשתי לשוחח עם ח"כ אביגדור ליברמן כדי לשמוע את דעתו. בהיותו דמות פוליטית מרכזית, ליברמן אולי איננו אובייקטיבי לחלוטין (יו"ר ישראל ביתנו עדיין מוכן להצטרף לממשלה, לתקופת המלחמה בלבד, בתנאי שיצורף לקבינט המלחמה המצומצם והמכריע), אך מצד שני הוא היה שר ביטחון במשך שנתיים וחצי, ולזכותו ייזכר שהתריע מפני ההשלכות ארוכות הטווח של ה"הסדרה" מול חמאס, כאשר פרש מתפקידו בנובמבר 2018.
ובכן, ליברמן רחוק מלהיות אופטימי. למעשה, הוא פסימי מאוד. "אין לממשלה שום יכולת לייצר תמונת סיום", הוא טוען. "לא בעזה, לא בצפון, לא מול הח'ותים. שום דבר לא יוכל לקרות בכוחות שמרכיבים כרגע את הקבינט. לא יהיה מהלך מדיני לסיום המלחמה, שיסכן את שלמות הקואליציה שנמצאת מעל הכול, והסעודים לא ייכנסו לשום מהלך של 'היום שאחרי' מבלי שיכלול את הפלסטינים. במצב הנוכחי, הממשלה לא יכולה להעביר אפילו החלטה על פיילוט לכניסת פועלים מיהודה ושומרון. נוסף לכול, ראש הממשלה נלחץ גם על ידי ארצות הברית. להערכתי, שום דבר משמעותי לא ישתנה במצב עד שהמחנה הממלכתי לא יפרשו מהממשלה. כשיפרשו, יתחיל כדור השלג שיביא לשינוי".
