בנו ריינהורן נראה כמו איש נורמטיבי. יותר מכך: הוא יפה בלורית ותואר, אתלט תכול עיניים, איש משפחה, תושב הרצליה, מאמן כדוריד. מה צריך יותר?
השבוע התדמית שלו התנפצה אל הסלעים. לאחר מאמצים גדולים של יחידה 105 במשטרה, שמטרתה להילחם בעבריינות רשת, נעצר ריינהורן בחשד למעשי פדופיליה ולעברות מין חמורות. לפי החשד, השתמש ריינהורן בזהות בדויה ברשתות החברתיות ונהג לפנות לבנות שאימן בנבחרת הכדוריד, וגם לבנות אחרות, "למכור" להן סיפור שלפיו הוא סוכן (או סוכנת) דוגמניות, ולבקש מהן להתפשט, להצטלם ולבצע מעשים מיניים. ריינהורן השתמש בעשרות זהויות בדויות, ועד כה הצטברו עדויות לכאורה שלפיהן פגע ב־140 נערות וילדות. הוא פעל כך במשך שנים, ופיתח שיטות פעולה כדי להונות את הקטינות ולגרום להן לשתף עמו פעולה.
מאז פרסום הפרשה מגיעות למשטרה עוד ועוד עדויות. גם מחו"ל. לאחר שהמשטרה פרסמה את רשימת הזהויות הבדויות של ריינהורן, גילו בנות נוספות שייתכן שסוכן הדוגמניות ששוחח עמן ברשת הוא בעצם עבריין מין. מספר הנפגעות בלתי נתפס, וכך גם הקלות הבלתי נסבלת של ההטרדות.
אנחנו כל הזמן עסוקים בתהייה מה יהיה עם הילדים שלנו, עם הדור הזה שגדל צמוד למסך. אילו אנשים הם יהיו? מה תהיה מידת היכולת שלהם להתרכז ולהתעמק במשהו שדורש יותר מדקה אחת של רפרוף? מה יהיה על העולם הרגשי שלהם, שצומח מתוך אינטראקציה מול סמארטפון או מחשב ולא מול בני אדם?
לתהות ולדאוג זה חשוב, אבל עם יד על הלב, כמה מאיתנו באמת פתחו את הטלפון החכם של הילדים שלהם בעת האחרונה, וראו מה מתרחש שם? בעידן שבו חירויות הפרט חשובות כל כך, אנחנו תופסים את הרחרוח בחיי הילדים שלנו כחדירה לעולם שאינו שלנו. אנחנו שומעים את הדיווחים שילדים בגיל 12 כבר נחשפים לפורנוגרפיה ברשת, וטומנים את הראש בחול. לא ניקח לילדים שלנו את הטלפונים, זה מחיר כבד מדי. הרי אנחנו רוצים שהם יהיו חלק מהעולם הטכנולוגי, חולמים שיהיו מומחי סייבר ושילמדו מחשבים. חוץ מזה, כנראה נוח לנו לגדל ילדים "זומבים": זה מקטין את מידת המעורבות שלנו. אנחנו צריכים להיות פחות הורים כשהטלפון בידיים שלהם, גם אם לא נעים להודות בזה.
ומה איתנו? אנחנו לא מודאגים לגבי עצמנו? אנחנו המודל שהם חיים לפיו: צמודים לטלפון יום ולילה כי מצאנו בו את הדלת לאסקפיזם שלנו; קופצים לכל צליל של הודעת ואטסאפ נכנסת; מרעננים את העמוד בפייסבוק בכל שלוש דקות, ומלינים בפני צוקרברג שהאלגוריתם החדש שלו מפחית את התגובות ואת החברים שלנו; בוהים במסך ברמזור, או לפחות בהינו עד שזה הפך לאסור, וחיכינו לצפירה של מי שמאחורינו כדי לדעת שהאור התחלף לירוק.
פיתחנו עולם דמיוני כדי לחיות בתוך בועה. אנחנו לא מחטטים בטלפון של הילדים שלנו כי גם לנו קשה לצאת מהעולם שלנו. פיתחנו שני עולמות נפרדים שלא נפגשים: אני מול המסך, והילד שלי מול המסך.
שרי טרקל, סוציולוגית ופרופסור למדעי החברה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, אומרת שהמכשירים של היום הם רובוטים חברתיים: הם נועדו להיות בני הלוויה החדשים שלנו. אנחנו מפחדים מבדידות והמכשירים מעניקים לנו שלוש פנטזיות: אנחנו יכולים למקד את תשומת הלב שלנו היכן שנרצה, תמיד ישמעו אותנו, ולעולם לא נהיה לבד.
אנחנו מפתחים חרדות מלהיות לבד. לא מסוגלים לנהל חיים ב"זמן אמת", כי הרשתות נותנות לנו אפשרות להתבטא ואז למחוק ולתקן. אנחנו מקבלים תשומת לב שטחית מהקשרים החברתיים שפיתחנו ברשתות, וזה מספיק לנו. הקשרים הטכנולוגים שלנו מתרבים ובד בבד רגשי האינטימיות והקרבה שאנחנו מסוגלים לפתח הולכים ונעלמים.
גם בלי לשמוע את טרקל, אנחנו יודעים.
ה־iRobot הוא לא הרובוט שמנקה לנו את הבית. הוא אנחנו במודל החדש של עצמנו. פיתחנו התנהגות רובוטית, שמקשה עלינו להגן על הילדים שלנו, וגם על עצמנו.
