פרנסיס פוקויאמה הוא כלכלן והוגה אמריקני ממוצא יפני אשר שימש בכמה תפקידים בכירים בממשל בשנות השמונים. אך לעיקר פרסומו זכה בעקבות המאמר "קץ ההיסטוריה" משנת 1989, והספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" שפורסם בהמשך. פוקויאמה טען כי קריסת הגוש הקומוניסטי מסמנת את סופה של ההיסטוריה האנושית כפי שהכרנו. במשך מאות ואלפי שנים היא נסובה סביב עימותים בין אידיאולוגיות, אמונות וצורות משטר מתחרות, אך לא עוד. הרגע של קריסת הקומוניזם סימן בעיניו את המעבר לעולם שבו דמוקרטיה ליברלית תהיה צורת השלטון השלטת, ובהמשך גם היחידה, ואף אידיאולוגיה קוהרנטית אחרת לא תקרא עליה תיגר.
פוקויאמה לא טען כמובן שלא יהיו עוד מלחמות, אך צפה שאלו ינבעו לכל היותר מסכסוכים מקומיים על שליטה במשאבים (קרקע, מחצבים, אנרגיה). מלחמות שמקורן בעימות על השאלות הגדולות, דוגמת אלו שידעה האנושות בעבר, יעברו מן העולם, וממילא "ההיסטוריה תגיע אל קיצה", כפי שהוא הגדיר זאת.
רעיונותיו של פוקויאמה היו פופולריים לרגע היסטורי קצר, אף שמהרגע הראשון היו להם גם מבקרים לא מעטים. לאורך מעט יותר מעשור, שראשיתה בקריסת הגוש הקומוניסטי וסיומה בהפלת מגדלי התאומים ב־2001, נדמה היה שאולי החזון האוטופי של פוקויאמה מתממש. הקואליציה הבינלאומית שהתגבשה סביב מלחמת המפרץ בשנת 1991 יצרה את הרושם שהעולם כולו מתייצב לדום תחת הנהגתה של ארצות הברית, וכי האידיאולוגיה של דמוקרטיה ליברלית בנוסח הצפון־אמריקני־מערב־אירופי היא השחקן המשמעותי היחיד בשוק הרעיונות והמדיניות העולמי. יש אולי כמה כיסי התנגדות קטנים לאידיאולוגיה הזו, שיתפוררו מעצמם או שיהיה צורך למגר באופן אקטיבי, אך הכיוון ברור והעולם צועד אליו באופן כמעט דטרמיניסטי.
34 שנים אחרי פרסום מאמרו של פוקויאמה, נדמה שאין איש ברחבי הגלובוס שסבור כי פוקויאמה צדק. אך באופן משונה, אף שלכל השחקנים בזירה הבינלאומית ברור כבר שנים שקץ ההיסטוריה עוד רחוק, המערב התנהל עד לאחרונה כאילו פוקויאמה צדק, ואין שום איום צבאי ממשי על הסדר הדמוקרטי־ליברלי.
מה שאפשר לאשליה הזו להתקיים עד לאחרונה הוא מדינה אחת, ארצות הברית, שמאז סוף שנות השמונים לקחה על עצמה את התפקיד המאתגר וכפוי הטובה של השוטר העולמי. נשענת על עוצמתה הכלכלית והתעשייתית, הפכה ארצות הברית למעצמה צבאית שאין שנייה לה. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה היתרון האמריקני עוד לא היה מוחלט וברור לכול, והעובדה שגם הגוש הקומוניסטי החזיק בנשק גרעיני יצרה בפועל מאזן אימה שנראה שווה כוח, אך ככל שחלפו השנים היתרון האמריקני התחדד, ובמשך כמה עשורים לאחר קריסת ברית המועצות הייתה ארה"ב השריף היחיד בשכונה. באמצעות דיפלומטיה אגרסיבית ושימוש חכם בכוח צבאי היא הצליחה לייצר אשלייה של "פקס אמריקנה", תקופה שבה שום סכסוך צבאי דרמטי אינו מאיים על שלום העולם. לא עוד. גם השלום האמריקני המדומה קרס.
למלחמה הנוכחית ישנם הרבה הקשרים, אך אחד המשמעותיים ביותר הוא תום תקופת השלום האמריקני. ארצות הברית היא כבר לא השריף היחיד בעיר. לראשונה זה שנים רבות, ציר חלופי משמעותי מרים ראש בכוח ובעוצמה – הציר הרוסי־סיני־איראני. שתי מלחמות שכבר פרצו, ואחת שעומדת מעבר לפינה, מסמנות את השינוי הזה: מלחמת רוסיה־אוקראינה, המלחמה הדו־זירתית שישראל מנהלת בעזה ובצפון מול שלוחותיה של איראן, והעימות המתקרב על טייוואן בזירת האוקיינוס השקט. לראשונה זה עשורים, ההגמוניה המערבית בסכנה. מדינת ישראל, שנשענת עליה במידה רבה, חייבת להתעורר.
בדומה לכל מדינות המערב, גם ישראל הפחיתה מאוד בעשורים האחרונים את נתח תקציב הביטחון מכלל התוצר הלאומי שלה. אם לאחר מלחמת יום הכיפורים כמעט שליש מהתוצר הישראלי הוקדש לביטחון, בשנת 2022 עמד תקציב הביטחון על פחות מחמישה אחוזים מהתוצר. זה קרה גם משום שהתוצר הישראלי זינק במהירות רבה הרבה יותר מהוצאות הביטחון, אך בעיקר בשל התחושה שמדינת ישראל אינה נתונה עוד תחת איום קיומי, וכביכול האיומים הקיימים נגדה לבשו פנים חדשות, דרמטיות פחות. כעת ברור שזו הייתה אשליה. המחשבה שאיום לא קיומי הוא גם איום לא דרמטי התבררה כשגויה מאוד. אומנם מדינת ישראל לא נקלעה ב־7 באוקטובר למצב של איום ממשי על קיומה, אך רוב הישראלים אינם מוכנים לסבול מצב שבו מדינת ישראל "מכילה" אפשרות שאירוע כזה יישנה. לא כל מה שאיננו איום קיומי הוא נסבל. מעבר לכך, המלחמה חידדה את העובדה שמדינת ישראל איננה נלחמת נגד "טרור" אלא נגד מדינה, מעצמה אזורית שהיא חלק מציר עולמי, איראן, מדינת סף גרעינית שבהחלט מהווה איום דרמטי על ישראל.
7 באוקטובר חייב להיות קריאת השכמה. לאירופה יש דאגות ביטחוניות קשות משלה, שהתחדדו מאוד מאז פלישת רוסיה לאוקראינה והכניסו רבות ממדינות אירופה, שכבר כמעט חיסלו את כוחן הצבאי העצמאי, למרוץ חימוש. לפיכך, בשעת המבחן תוכל ישראל לסמוך על עצמה בלבד. צה"ל הסדיר חייב לגדול עוד ועוד וכך גם צבא המילואים. זה יעלה לכולנו בכסף, זה יעלה לחלקנו בהרבה מאוד ימי מילואים (השורות הללו נכתבות ביום ה־104 שלי במילואים, והסוף עוד לא ברור), וזה יצריך גיוס של כלל החברה הישראלית, אך אין מנוס. ישראל של אחרי 7 באוקטובר נמצאת בצומת דרכים של חיים או מוות.
