בפעם הקודמת שבה ביקרתי בקיבוץ בארי, ימים בודדים אחרי הטבח הנורא, ריח השריפה והמוות עוד עמד באוויר. האפור הכהה שלט בכול. מי שהדריך אותנו אז – קבוצת עיתונאים חבושה בקסדות ושכפ"צים, משום שרק לפני כמה שעות עוד תפסו כאן מחבל – היה תא"ל ברק חירם ודובר צה"ל דניאל הגרי.
השבוע ביקרתי שם שוב. נמרוד וטל פלד, תושבי הקיבוץ שאיבדו את בתם ירין דווקא במוצב נחל־עוז הלא־רחוק שבו שירתה כחובשת, אפשרו לכמה עשרות אנשים לחוות את היום הנורא ההוא דרך עיניהם. בלי קסדות ושכפ"צים, כמעט בלי צבא. ההרס אותו הרס. הזוועה עדיין רשומה על קירות הבתים באותיות של קידוש זק"א. זוהי בארי שונה ודומה. השבילים הומים ממבקרים, אבל גם מכמעט מאה מחברי הקיבוץ שחזרו לגור בו. משפחות עם ילדים עוד לא, מובן לחלוטין, אבל יש מי שחוזר.
בכל מקום שבו פעלו המחבלים הארורים וצבעו אותו בשחור של שריפה ופיח, הירוק של הטבע נאבק, ולעיתים קרובות מנצח. גשמי הברכה רחצו את ריחות השכול. האוויר צלול וזך, וכמו מחדד את התחושות. הן יכולות להיות סותרות, זה חלק ממה שאנחנו עכשיו. הכעס העצום על הצבא שנעלם בשעות הכי קריטיות, לצד אמונה ואהבה עצומה לחיילים שמחרפים את נפשם ברגע זה כמה מאות מטרים מכאן. התחושה שאי אפשר להמשיך כך, אל מול ההבנה שחייבים להמשיך איכשהו כי אין לנו מקום אחר. הפסטורליה הקיבוצית שבמקומות רבים בבארי נותרה ממש כמו בערב שמחת תורה, ומולה המראות המזעזעים של שדה קרב ממשי מעבר לעיקול השביל.
ליד מרפאת השיניים מגולל באוזנינו מפקד כיתת הכוננות של בארי, יאיר אביטל, את מוראות אותו היום. כמה שלא שמענו את הסיפורים והעדויות, אין תחליף לדברים שנאמרים במקום שבו הכול קרה. אנחנו נכנסים למרפאה ומשוטטים בה, מנסים להבין מה עבר על האנשים והנשים הגיבורים שפעלו כאן תחת אש תופת במשך שעות, כשעשרות מחבלים מסתובבים סביבם ועושים הכול כדי לטבוח בהם. אנחנו אומדים בעינינו את ארון העץ הקטנטן שמתחת הכיור במטבחון המרפאה, שבו הסתתר יאיר במשך למעלה משעתיים, ולא מצליחים להבין איך אדם מצליח להידחק לשם. יאיר, שכבר מכיר את נפש המסיירים במקום, מחייך ומראה לנו את התמונות מאותו יום. יצר ההישרדות ותאוות החיים מצליח לקפל אדם מבוגר לתוך ארון עץ קטנטן שביום רגיל היה מתקשה להכיל שני חתולים.
בסיום הסיור בני הזוג פלד מארחים אותנו במה שהיה ביתם עד בוקר שמחת תורה. הכול מפויח, מנופץ, הרוס ומטפטף. רק מבט החוצה, ממסגרת החלון השרופה, חושף שוב את הירוק העז שמזכיר לכולנו: יש חיים אחרי המוות. יהיו חיים אחרי הטבח. אנחנו ננצח.
הבום הראשון מקפיץ את כולנו. זה בום כה עוצמתי, שמי שלא היה בשדה הקרב מעולם לא חש כמותו. המקומיים כבר לא מתרגשים, מסבירים לנו שזה ירי תותחים של צה"ל. אנחנו, שעדיין מרגישים את הבום הזה עמוק בפנים אחרי שהדהד את כל הגוף, נרגעים. זה שלנו. בבומים הבאים אנחנו כבר מתרגלים, והם מלווים את המשך הסיור כפסקול מלחמה שכאילו הולחן בשבילנו.
לפני שאנחנו נפרדים, ליד הבית שבו נהרגו 13 בני ערובה, נמרוד פלד רוצה להעביר לנו מסר. המדינה לא הייתה כאן, הוא אומר, הצבא לא היה כאן, אבל עם ישראל כן. וביחד, כולנו ביחד, חייבים להצמיח מהשבר האיום הזה חברה מחודשת, הנהגה חדשה וממשלה רחבה שתיקח את כולנו קדימה מתוך הבור שנקלענו אליו. אחד המשתתפים פוצח בתפילת "אל מלא רחמים" ותפילה להשבת החטופים. כולם עונים אמן, בין אם יש לראשם כיפה ובין אם אין.
לאחר מכן אנחנו מגיעים לנקודה שמרוחקת כמה דקות נסיעה, ליד גבול הרצועה. פלוגת יהל"ם – היחידה המובחרת של חיל ההנדסה הקרבית – נמצאת פה כמה שבועות טובים. בכל יום יוצאים לוחמיה למחנות מרכז הרצועה ומטפלים במאות הפירים ועשרות המנהרות שנחשפות כל הזמן. כמעט כולם פה מילואימניקים, רובם בשנות העשרים המאוחרות, מיעוטם נשואים והורים. באנו לעשות להם על האש, ולהתעודד.
אם בחלקים רחבים מדי בתקשורת ובחלק מהעם ישנה תחושת דכדוך ודשדוש ומרמור, כאן זה לא קיים. הם לא נכנסים לרשתות החברתיות הרעילות ולא רואים את אולפני הדיכאון בטלוויזיה שמלאים בפרשנים נפוחים ותבוסתנים, שכמעט כל משפט שלהם ישמש למחרת את תעמולת חמאס. הם שומעים שירים בגלגלצ, וזהו פחות או יותר. הם מתגעגעים למשפחות כמובן, אבל אף אחד מהם לא רוצה להשתחרר לפני שהמשימה מסתיימת. ואז אולי אף לעבור לצפון ולסיים את העבודה גם שם. הם נמצאים בעולם אחר מזה שמנסים לשווק לנו כבר חודשים – לאחרונה יותר בהצלחה – שבו צה"ל לא מתקדם, אולי אפילו נסוג; שבו כבר אין תוצאות ללחץ הצבאי ומדינת ישראל הפסידה לחמאס. היינו איתם כמה שעות טובות – אנשים טובים תרמו המון בשר איכותי, והיה צריך להכין את כולו – אבל אם כל ישראלי היה זוכה להיות עם החבר'ה המעולים הללו חמש דקות זה היה מספיק. אנחנו מנצחים.
הדי הפיצוצים שנשמעים כל הזמן ברקע, זמזום המזל"טים, טרטור המסוקים, יעף מטוסי הקרב – המלחמה ממשיכה להתנהל כאן, צה"ל מתקדם בשטח ושאף אחד לא יתסכל אתכם אחרת. נכון, זה לוקח זמן. מדובר במלחמה. ויש אבדות. ויש המון שאלות לדרג המדיני והצבאי שעוד יישאלו בבוא העת. והם כולם ילכו הביתה, זה ברור. עכשיו, תנו לצה"ל סטייקים. ולנצח.
