איך הייתם מגיבים אם היו מספרים לכם על מגיש תכנית תחקירים טלוויזיונית העוסקת בנזקיו החמורים של העישון, שנתפס מעשן עשר פעמים במהלך היממה שבה שודרה התוכנית? יש לשער שהייתם לועגים לו, אומרים שמדובר בבדיחה מקצועית וכנראה שלא הייתם נותנים לו להמשיך להגיש תוכניות תחקירים כי לכו תדעו במה ייתפס כשיעשה פרק על נשקים בלתי חוקיים.
אז קבלו את גיא רולניק, פרשן כלכלי, שקיבל תכנית תחקירים ב"כאן 11". הפרק הראשון ששודר אמש עסק בנזקיהן וסכנותיהן של הרשתות החברתיות. נאמרו עליהן שם משפטים חמורים מאוד, למשל: "זה נשק להשמדה המונית" או "העולם הזה יושמד אם זה ימשיך ככה". מילים כדורבנות לחלוטין, שקצת הופכות למגוחכות כשנכנסים לעמוד ה-X של גיא רולניק ומגלים כי רק ביממה שבה שודר הפרק הוא צייץ או צייץ מחדש לא פחות מעשרה ציוצים.
קצת מוזר, לא? אם עולם הרשתות כל כך גרוע, איך זה שרולניק משתף אתו פעולה בהתלהבות כזו? תשובה אפשרית מעניק רולניק בעצמו ממש לקראת סוף הפרק (שבו צפיתי כמובן ביוטיוב, עוד רשת מגונה לפי המגיש ומרואייניו), שם הוא חורץ: "היעד של הרשתות הוא אחד – לגרום לנו להתמכר". נדמה שהן קצת הצליחו במקרה שלו, לא ככה?
כך או כך, זוהי הבעיה השולית בפרק של "דו"ח רולניק" ששודר אמש. הבעיה המשמעותית יותר היא שלא היה בו שום דבר חדש. אבל ממש כלום. אפס מידע שכל מי שרק מתעניין קצת ברשתות חברתיות לא יודע כבר כמה שנים. למעשה, רוב הפרק הוא מיחזור ולעיסה של עשרות טורים שכתב רולניק בשנים האחרונות, שבהם ניכרת האובססיה שלו נגד חברות הטכנולוגיה הגדולות.
אמנם אפשר להזדהות עם חלק מהדברים שנאמרו, ואפילו יש נושאים שבהם הוא גם צודק. אבל האם אין מישהו בתאגיד השידור הציבורי שאחראי על מימון הפרויקט הזה, ראה את הפרק ויכול היה לגשת לרולניק ולומר לו: "אדוני, אין פה שום דבר שלא ידענו קודם, נא צלם את הפרק מחדש"?
את המרואיינים והמרואיינות של רולניק בפרק הזה צריך לחלק לשניים. בקבוצה האחת יש אנשים שדיברו באופן גלוי. הם אמרו שוב ושוב את אותן הקלישאות החבוטות שכולנו יודעים לפלוט מתוך שינה על רשתות חברתיות: שהן תיבת תהודה, שמה שמעניין את בעלי הרשתות זה רק כסף, שהן אלה שגרמו לאביב הערבי וגם לטבח במינאמר ב-2018 שהפסיק רק אחרי שהממשלה שם הורידה את השאלטר על האינטרנט במדינה. אגב, יוצר קצת פחות עצל היה מתעמת במקרה הזה עם דוגמאות כמו רצח העם ברואנדה ב-1994, שלובה דווקא באמצעות מדיה מסורתית כמו רדיו, והתרחש יותר מעשור לפני פתיחת פייסבוק לעולם.
במסגרת התאמת הסדרה למציאות שלנו כיום, שכן העבודה עליה נעשתה לפני ה-7 באוקטובר, מיהר רולניק לניר עוז וראיין שם את שחר ביידר ובתה מור, בתה ונכדתה של ברכה לוינסון הי"ד שנרצחה בקיבוץ על-ידי מחבלים, כחלק מקבוצת המרואיינים הראשונה. הן סיפרו כי המחבלים שידרו את הטבח בפייסבוק לייב של הסבתא, וכך נודע למשפחה על הירצחה. הסיפור כמובן קשה וכואב, וזירת הצילום בבית הסבתא בוודאי מוסיפה לתחושת האימה. אבל מדובר בתוכנית תחקירים, ולא היה פה שום תחקיר, שום דבר חדש שלא ידענו. כולנו מכירים את סיפורי הזוועות על שידורי הלייב של מחבלי החמאס, וניכר היה שרולניק פשוט היה חייב איזה טלאי כדי לחבר את הפרק לכאן ועכשיו.
החלק השני של המרואיינים בפרק הוא עובדים לשעבר או בהווה ברשתות הגדולות. גם מה שהם מספרים לא חדש, וגם את זה כבר שמענו עשרות פעמים, אבל הבעיה כאן היא בעיקר העובדה שהם לא היו מוכנים להזדהות בשמם במהלך הראיונות. במקרה אחד אפילו לא השמיעו את קולו המטושטש של המרואיין, ובמקום זאת רולניק שתל את דבריו בקולו של שחקן. ראיונות עם מרואיינים עלומי שם הם פרקטיקה עיתונאית ירודה, שרולניק השתמש בה בפרק הזה בנדיבות שמטילה צל כבד של חוסר רצינות על כולו.
והנה הגענו לעניין הכספי של מימון התכנית אותו ציינתי קודם. העיתון "גלובס" פרסם השבוע שתאגיד השידור הציבורי הוציא כ-3.5 מיליון שקלים על הסדרה בת ששת הפרקים של רולניק. 600 אלף שקל בממוצע לפרק, כפול מהעלות של פרק בתוכנית תחקירים סטנדרטית בישראל. אם הדבר היה משולם בידי גוף מסחרי או פרטי – תפאדל. אבל כשמדובר בגוף שידור ציבורי שאתם ואני מממנים, בתקופת משבר כלכלי שבו כל הזמן אומרים לנו כמה כל שקל חשוב ושצריך לקצץ בהוצאות הממשלה, מה שכמובן נכון, הסכומים הללו מופרכים מתמיד, מנקרי עיניים ובלתי נסבלים. בטח כשבסופו של דבר, לפחות בפרק הראשון ששודר אמש, קיבלנו די כלום בפיתה.
