ברשות המח"ט, המג"ד, מפקדי הפלוגות והקצינים, ובעיקר – החיילים, שבשמכם קיבלתי את הזכות לדבר. אני יודע מעצמי, וגם משיחות עם אחרים, שרבים מאיתנו חווים כרגע רגשות רבים ומעורבים. מצד אחד, שמחה אמיתית על השחרור, ותחושת הישג לאור כל מה שעשינו וביצענו בשלושת החודשים האחרונים – מהגיוס והכוננות בצפון, ועד ללחימה והאבטחה בג'וחר א־דיק, בשג'אעיה ובאל־בוראג'. אך מאידך, הדרך רחוקה מאוד מסיום. אני אומר זאת דווקא כנציג החיילים "הפשוטים", אשר אינם מבינים בהכרח במטרות האסטרטגיות של כיבוש השכונות השונות ומשמעותן.
בשבילי מטרות המלחמה הן שהילדים שלי יוכלו ללמוד במוסדות החינוך בשרון בלי צורך לרוץ למקלטים באמצע היום; שאמא שלי תוכל לישון בגבעת־שמואל בחדר שלה ולא בממ"ד בגלל הפחד מאזעקות באמצע הלילה; שאשתי תוכל להגיע לתקן רכב ברעננה ולא להיקלע לזירת פיגוע, ושהחברים שלי מצפון הארץ ודרומה יוכלו פשוט לחזור לבתים שלהם. וכמובן – כולנו מצפים לחזרתם של השבויים והחטופים בשלום ובבריאות. גם לאחר שלושה חדשים של לחימה קשה ומאומצת, צריך לומר ביושר: הדרך להגשמת המטרות ה"פשוטות" האלה נראית מורכבת למדי.
אז האם אנחנו משתחררים היום בתחושה של הצלחה או חלילה בתחושת החמצה?
לפחות עבורי – ואני מקוה שרבים מכם יוכלו להזדהות איתי – התשובה עוברת דרך מקום שהייתי בו היום בבוקר. היום, ז' בשבט, הוא יום הזיכרון לאבי מורי, משה דב וינטרוב זכרונו לברכה, והבוקר עליתי לקברו.
אבא נולד ברומניה ב־1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים. הוריו התחבאו איתו בבונקר וברחו ממקום למקום כדי לא להיתפס על ידי הרומנים משתפי הפעולה עם הנאצים. בגיל שש הוא עלה לארץ, וכחייל מילואים הוא השתתף במלחמת ששת הימים בסיני, ובמלחמת יום כיפור בקוניטרה וברמת הגולן. אחרי מלחמת יום כיפור הציע לו אחד מן הקרובים שלו לעזוב את הארץ: "כאן לעולם יהיו מלחמות", הוא אמר לאבא. אבא ז"ל לא ענה לו במילים אבל ענה במעשים – הוא נשאר כאן, ובגיל שלושים ותשע, שזה גם הגיל שלי במלחמה הזו, הוא השתתף במלחמת שלום הגליל.
אני לא חושב שסיפורו של אבי הוא יוצא דופן; ואני בטוח שיש רבים כאן עם אבות או סבים שההיסטוריה האישית שלהם דומה. אבל זו בדיוק התשובה שאני נותן לשאלה שהתחלתי בה. אני לא חושב ששאלת ההצלחה שלנו, החיילים הפשוטים, צריכה להימדד רק בהישגים הצבאיים. התנ"ך מספר לנו שהשאלה הראשונה שא־לוהים שאל את האדם היא "אייכה" – איפה אתה. אדם הראשון לא ידע לענות על השאלה, הוא התחבא.
הראשון לענות על השאלה הזו את התשובה הנכונה היה האב המשותף לכולנו – אברהם אבינו. התשובה היא "הנני". ומאז, כולנו עונים "הנני". משעבוד מצרים ועד גלות בבל, מגירוש ספרד ועד הפרעות ברוסיה, משואת אירופה ועד מלחמות ארצות ערב נגדנו כאן בארץ האבות – בכל דור עמדו אנשים ואמרו "הננו, אנחנו מאמינים בתפקיד של העם היהודי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר, בתפקיד שלו להראות שאנשים יכולים להיות טובים יותר, ואנחנו מוכנים ולסכן את חיינו להקריב אותם עבור האמונה הזו בטוב".
כל מי שנמצא כאן יכול היה לא להיות פה, אך בחר לומר "הנני", ובכך הצטרף למצעד ארוך מאוד של אנשים שמאמינים בטוב. אנו נקבל אות מערכה על השתתפותנו במלחמה הזו, אבל חשובה ממנה היא האות שחרטנו במגילה של העם היהודי. האות שלי עומדת מאחורי האות של אבא ז"ל; האות שלנו עומדת אחרי האות של הדור שלפנינו.
תודה רבה לכולכם, על הזכות לחרוט את האות הזו. ומי יודע, אולי, בעזרת ה', את האות הבאה במגילה הזו יוכלו הבנים שלנו לכתוב, אבל לא עם טנקים, אש ועשן אלא עם כלי בנייה, צמיחה ואהבה. ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום.
