בתקשורת נהנים להתרגש מכך שבשוחות לא מדברים פוליטיקה. אבל זה בעיקר כי אנחנו עסוקים בשאלה איך נתגונן הלילה מהגשם או איך נטפל בפטריות בכפות הרגליים
לפני העלייה המטאורית של "קרץ אותי קרס", שלט ברדיו ובפרסומות השיר "אין לך מה לדאוג" ממלחמת יום הכיפורים שבו חייל מבקש מבת זוגו "שלחי לי תחתונים וגופיות, כאן כולם כבר כמו חיות". כי לא רק בתחום האוכל אנחנו מנקרים כתרנגולים, אלא זו צורת חיים שלמה. של שפת דיבור ושל ביגוד ושל היגיינה. וברשותכם אסגור כאן את הדלת (שלא תמיד נמצאת בשטח) על כל מה שנוגע בענייני שירותים ומקלחות. רק אומר שמי שלא יצא מימיו למלחמה לא יבין מדוע המצוות היחידות שהטילה התורה על הכוחות הלוחמים עוסקות בייחוד מקום לעשיית הצרכים וכיסויים.
לא נכנעתי לזהות הזאת בלי מאבק. בשבועות הראשונים הקפדתי להתגלח יום־יום, עד שגשם שטף לי את האוהל והרס את המכונה. ואם התורה ציוותה על לוחמיה להימנע מהשחתת עצים, אני הגדלתי ונטעתי על קצה המחפורת שיח של לואיזה, שהחזיק מעמד יפה עד שדילגנו למחפורת הבאה. לא לחינם נאמר במדרש שבשר ודם אינו יכול להיות עושה מלחמה ובד בבד להיות סופר ומלמד תינוקות. יש משהו בנפש הלוחמת שנכנע לפיזי ולמיידי, מתמקד בשלבים ראשוניים יותר בפירמידת הצרכים של מאסלו. בתקשורת נהנים להתרגש מכך שבשוחות לא מדברים פוליטיקה. אבל זה בעיקר כי אנחנו עסוקים בשאלה איך נתגונן הלילה מהגשם או איך נטפל בפטריות בכפות הרגליים.
יש הבטחה של הרב קוק. או לפחות אני זה שרוצה לקרוא אותה כהבטחה: אצל הכלל ייהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני. יש אפשרות, דווקא מתוך התבוססות במחוזות הכי פחות סימפטיים – לגאול אותם משפלותם, כשפוגשים אותם כחלק משליחות גדולה. והלוא היה פעם דוד, שהיה יודע נגן וגיבור חיל, איש מלחמה ונבון דבר. היא מבצבצת כאן בין הסדקים, הרוח, כמו ניצני העשב שעולים בין פרקי הזחל של התותחים. בכאב בעיני הלוחמים כשמגיעות בקשר בשורות שיותרו לפרסום מחר בבוקר. בנחישות שבה מתנדבים לעוד דילוג, אחרי 94 יום של לחימה, כדי שהפגזים יהיו מדויקים יותר. בדילמה מוסרית נוקבת שסוחפת פתאום את כולנו לדיון עמוק לפני עלות השחר. במילה טובה, בחסד, בחיוך. וכשלרגע מתעלמים מן הריחות ומן הרעשים, ומסיחים את הדעת מן הרעב ומן העייפות, אפשר גם כאן, באוהל 12 שלנו, לחוש איך ה' א־לוהיך מתהלך בקרב מחניך.
