בשתי מלחמות העולם ובמלחמה הקרה שמרה שוודיה על ניטרליות רשמית, אך הדבר לא הסיר את האיומים שריחפו מעליה. במלחמת העולם השנייה, כשהנאצים כבשו את דנמרק ונורבגיה השכנות, נאלצה שוודיה לספק חומרי גלם למכונת המלחמה הגרמנית כדי להבטיח שהוורמאכט לא יפלוש גם אליה. בעשורים שלאחר מכן צמחה סכנה ממשית של פלישה סובייטית ממזרח, אם דרך פינלנד ואם מהים, ושוודיה התכוננה ליום שבו הרוסים יופיעו בחופיה.
עם תום המלחמה הקרה נדמה היה שאיש לא יאיים עוד על שלמותה הטריטוריאלית של שוודיה, אך סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה ב־2014 והרחבת הפלישה לאוקראינה ב־2022 החזירו את האיום הרוסי לראש סדר היום הביטחוני. על הרקע הזה החליטה שטוקהולם לוותר על הניטרליות ולנסות להצטרף לנאט"ו, צעד שמעיד עד כמה היא לוקחת ברצינות את הסכנה.
להחזיק מקל גדול
לנאט"ו בהחלט יש מה להרוויח מהרחבת המועדון: צירוף שוודיה ייתן לברית הצפון־אטלנטית שליטה כמעט מלאה בים הבלטי, וגם יוסיף לה כוח צבאי משמעותי. כן, מאה שנות הניטרליות של שוודיה לא צריכות לבלבל אותנו ולצייר למדינה תדמית פציפיסטית. לשוודים לא היו אשליות בנוגע לשכניהם, והם ידעו שהניטרליות חייבת להיות מלווה בהחזקת צבא בעל עוצמה שירתיע יריבים. באמצע שנות החמישים, ימי המלחמה הקרה, פיתחה שוודיה כור לייצור פלוטוניום ותוכניות לראשי קרב גרעיניים. רק תחת לחץ אמריקני, פלוס הבטחה מוושינגטון לבוא לעזרה במקרה של פלישה סובייטית, הסכימו השוודים לוותר על האופציה הגרעינית.
גם היום שוודיה מחזיקה תעשיית נשק גדולה ומתקדמת. אין לה כוח אדם רב במיוחד – אוכלוסיית המדינה מונה רק כ־10 מיליוני תושבים, רובם מרוכזים באזורים הדרומיים – אבל יש לה מכרות ברזל, היסוד הנחוץ לייצור פלדה. הממשלה עודדה לאורך מאה השנים האחרונות את פיתוח התעשייה הכבדה, ותמכה בהקמת חברות נשק שייצרו את צורכי הצבא השוודי, אולם לא רצתה להלאים את התעשייה הזאת. מכיוון שמדובר במדינה קטנה, הממשלה השוודית האמינה שהתעשייה הביטחונית תוכל לשגשג ולא תהפוך לנטל על המדינה, רק אם רוב הייצור שלה יהיה מיועד לייצוא. וכך היה.
ב־2022 הייתה שוודיה יצואנית הנשק ה־13 בגודלה בעולם. את תוצרתה היא מוכרת בעיקר לארה"ב, לברזיל ולפקיסטן. השווקים שבהם שוודיה פעילה חופפים חלקית לאלה של תעשיית הנשק הישראלית, בפרט בארה"ב ואירופה. שתי המדינות, ישראל ושוודיה, נתפסות כחלק מהעולם המערבי, ולכן נוח למדינות מערביות אחרות לרכוש מהן, בידיעה שלא צפויה מתיחות גיאופוליטית שתפגע ביחסים – בניגוד לייבוא אמל"ח מסין או מרוסיה. יש גם הבדלים בין תעשיית הביטחון השוודית לזו הישראלית: הבולט ביותר – ואולי הכאוב ביותר מבחינתנו כישראלים – הוא שהשוודים מסוגלים לייצר לא רק נשק קל ומכ"מים, אלא גם צוללות, מטוסי קרב וספינות.
בהשוואה למקבילות האמריקניות, המערכות השוודיות הן לרוב זולות יותר לייצור ולתפעול, ומצד שני הן מתוכננות בעיקר להגנה, בעוד המתחרים מארה"ב מייעדים את תוצרתם גם להגנה וגם לתקיפה. לדוגמה, מטוס הקרב השוודי גריפן תוכנן למשימות יירוט ולקרבות אוויר־אוויר, ולא למשימות הפצצה בשטח האויב. למטוס מנוע קטן יחסית ושלדה קלה, המעניקים לו יכולות תמרון טובות, והוא משתמש במערכות אוויוניקה מתקדמות, שחלקן מיוצרות על ידי ענקית התקשורת השוודית אריקסון. עלות התפעול שלו אמורה להיות נמוכה יחסית למקבילים האמריקניים והרוסיים.
כמובן, גם התעשייה הביטחונית השוודית לא פטורה מבעיות. אחרי המלחמה הקרה הסירה שוודיה את רוב התמיכה הממשלתית ביצרני הנשק המקומיים, מתוך מחשבה שהודות לתכנון האיכותי ולמחיר הזול, הנשק שלה ינצח בשוק החופשי. אלא שהיצרנים האמריקניים, הצרפתיים והרוסיים נהנים מתמיכה ממשלתית לא רק בדמות תקציבים, אלא גם בפעילות דיפלומטית. כשהנשיאים של צרפת ושל ארה"ב מבקרים בערב הסעודית או ביפן, הם באים גם כדי לסגור עסקאות אמל"ח. לשוודיה אין מנופים כאלה.
על חולשתם בזירה הדיפלומטית ניסו השוודים לפצות באמצעות סוכנות לעידוד ייצוא ביטחוני, שהוקמה ב־2010. אבל הסוכנות הזאת נסגרה כעבור חמש שנים בהתאם לדרישת הירוקים, שהציבו זאת כתנאי להצטרפותם לקואליציה. השוודים אולי מייצרים מטוסים טובים, אולם ללא עזרה ממשלתית בפתיחת דלתות, שוודיה תמשיך להיות מוכרת בעיקר כיצרנית של ספות מתפרקות.
