איה חזרה הביתה עם דסקית מנצנצת על צווארה. "תראי אמא!" אמרה בקול עליז, "השגתי שרשרת חטופים!"
אני מכירה את העליזות הזו. בכל פעם שקונים לה משהו היא יכולה להתהלך שעות בהתלהבות מתוקה. וכמו שראיתי את זה, ככה התחדדה לי ההבנה המצערת – הלב שלה לא באמת שבוי בעזה. אז החלטתי לעשות מעשה חינוכי ובמוצאי שבת לקחתי את ילדיי לעצרת בכיכר החטופים. רציתי להביע תמיכה והזדהות. רציתי שהם יראו את המשפחות. שיבינו מה זה אומר להיות חטופים ואיך החיים של כל כך הרבה אנשים נעצרו מאז.
תל־אביב קיבלה אותנו בשלטי אדום־שחור שנעו בתזוזות קלות. על כל שלט, תמונה של אדם אחר. נדמה שלכל אחד שם יש חטוף שנכנס לו ללב. התקרבנו לאזור, מחשבים צעדנו בתוך המולה שקטה. איש לא דחף את רעהו, ועיני האנשים עטו עצב נוגה. הקהל בדיוק נעמד לדקה דומייה. גם הילדים שלי עמדו בשקט. אפילו גלי הבינה שמשהו קורה ולא העזה להפר את הדממה.
על הבמה עמדה המנחה גלית גוטמן, ובזה אחר זה עלו אליה אנשים. חטופים ששוחררו, משפחות של חטופים, מורן זר־קצנשטיין מבונות אלטרנטיבה. כל אחד שסיים נאום הקפיד לסיים אותו במילה "עכשיו". ובכל פעם שנשמעה המילה "עכשיו", הקהל חזר על המילה הזאת במונוטוניות מהדהדת, כמו חיילים. הבנים הגדולים שלי הביטו בי. הבטתי בהם בחזרה. ואז שמעתי בחצי אוזן בחור דתי לוחש לחברתו: "זה נראה כמו האלה מהמחאה שצעקו כל הזמן 'לך'".
העברתי מבט של 360 מעלות על הקהל. אחת ל־50 איש אפשר היה להבחין באיזו כיפה או מטפחת מבצבצת. חלק מהם גם עמדו נבוכים והתבוננו בנעשה. כל כך רציתי שילדיי ירגישו את שותפות הגורל הזו, ולרגעים מסוימים גם הרגשנו אותה. עמדנו מול הבמה וכאבנו עם כל משפחה שעלתה לדבר. אבל מול השלטים האדומים והתפאורה וצעקות ה"עכשיו" חשנו זרות מוחלטת.
בדרך חזרה ראינו צעירים יושבים על הספסל ומראים זה לזה פריטים שרכשו בדוכנים. אחד הסיר את כובע הצמר החדש, אמר שהוא דווקא מחמם. שנייה הסתובבה עם הגב כדי להראות את הכיתוב על הסווטשירט. אם תיכנסו לאתר של מטה החטופים זה הדבר הראשון שתראו – צמידים, סווטשירטים, דסקיות – ממש קולקציית חטופים. אבל אם אתם מתעניינים בפעילות שנעשית למענם, את זו כבר תמצאו באתר "ריסטארט ישראל" שמאגד את כל ארגוני מחאת קפלן או בדפי פייסבוק שלהם שמקדמים אותם.
"דמיינו לעצמכם שהתקשורת הפלסטינית הייתה מדווחת על התבטאויות של סינוואר על כך שהוא גמור, שהזמן שלו הולך ואוזל ושהוא לא רואה מוצא. מה היו עושים בישראל, מפסיקים את הלחימה?"
"את מבינה", אמר לי צביקה מור שבנו איתן נחטף לעזה, "הם אפילו לא הפרידו". התקשרתי אליו אחרי שיצאתי מהעצרת. ניסיתי להבין מה ראו עיניי. הגעתי לשם בלי דעה קדומה, בלי מחשבות פוליטיות. שמעתי משפחות של חטופים אומרות שזה מחזק אותן ואמרתי – אם ככה, אז צריך לבוא. רציתי שילדיי לא יהיו מנותקים מההיסטוריה המתהווה. אבל כשחזרתי, לא יכולתי להשתחרר מהתחושות שחוויתי: הכאב אמיתי. המשפחות אמיתיות. החטופים אמיתיים. המצב של בני משפחתם בתוך הסיטואציה הזו הוא בלתי נסבל. אין לי גרם אחד של ביקורת או שיפוטיות על אף אחד מהם. אבל על מטה המאבק שעוטף את הכול הגיע הזמן לדבר. והגיעה העת גם לשאול בכנות כואבת: האם הוא באמת פועל למען האינטרסים של משפחות החטופים?
"חלק מפעולות המטה מקובלות עליי", מבהיר מור, "אני מעריך מאוד את המתנדבים שנותנים מאונם ואפילו מהונם לטובת המשפחות. אבל ברגע שאתה מצליח לעבור ממחוזות הרגש אל מחוזות ההיגיון אתה מבין שמה שבאמת היה צריך לעשות הוא לשדר לאויב שכביכול נושא החטופים לא מעניין אותנו. אנחנו היינו צריכים לא לדבר על החטופים, לא באולפנים ולא כלום. הכול היה צריך להיעשות בחדרי חדרים ושם היה צריך לתת מאה אחוז של מאמץ, כולל מאמץ מדיני. כל מה שהם עושים עכשיו מרחיק אותנו מעסקה. סינוואר רק צריך לשבת בכיסא שלו ופשוט לשתוק, המחיר עולה לבד. אפילו קורקינט חשמלי באתר יד שנייה אתה לא קונה בצורה כזו. הרי איך הולך משא ומתן בכל שוק? אתה מראה הססנות. 'תן לי לחשוב, נדבר מחר, אני לא יודע'. ופה אנחנו מדברים על חיי אדם, לא על קורקינט. כשהם דורשים מהממשלה להניח עכשיו עסקה על השולחן, מה סינוואר יעשה? הוא ישתוק ויחכה שנציע יותר".
בקבוצת המאבק האלטרנטיבי שפתח מור נמצאות כבר 28 משפחות. לפי ההערכות, בעזה נמצאים 136 חטופים – 29 מהם כבר הוכרזו כחללים. עניין שמעורר תהייה – כמה ממשפחות החטופים בכלל שלמות עם הקו שמוביל מטה המאבק שצבוע בצבעים כל כך עזים של מחאות קודמות נגד הממשלה? "יש בתוך משפחות החטופים הרבה משפחות שקטות שמכונסות בתוך האבל שלהן", מספר מור, "אני לא יודע כמה מהן בכלל מזדהות עם המסרים של המטה".
כשהתרחקנו מאזור העצרת עלתה בראשי תהייה משונה. מה היה קורה אם טבח 7 באוקטובר לא היה מתרחש בעוטף עזה, אלא במקום אחר, ומור מציין שגם הוא הרהר במחשבה הזו: "אנחנו בימין תמיד היינו נרפים ועניים שלא יודעים לחשוב בגדול. אם החטופים היו מתנחלים, אם הסיפור הזה היה ביהודה ושומרון, איך זה היה נראה? ודאי שלא ככה. אחת המסקנות שלי מהמלחמה הזאת היא שצריך גוף חזק שמאגד את כלל הארגונים היהודיים הציוניים. צריך שיהיו שם טובי המשפטנים, טובי האסטרטגים, טובי הקופירייטרים, ושלגוף הזה יהיה כסף כמו שלהם יש".
מאז שחזרתי מהעצרת, התחושה הקשה ביותר שמלווה אותי היא שהקמפיין הצליח למתג את כל מי שלא שותף לאסטרטגיה שלו כמי שלא אכפת לו מהחטופים. האם זה באמת כך? אפשר להיות מלאי אמפתיה למשפחות החטופים, ועדיין לחשוב שמי שפועל למענם לא מקדם אותם לפתרון מעשי.
"התחושה הקשה ביותר שמלווה אותי היא שהקמפיין הצליח למתג את כל מי שלא שותף לאסטרטגיה שלו כמי שלא אכפת לו מהחטופים"
מטה המאבק צודק בתפיסתו שחזרת החטופים תתאפשר רק באמצעות עסקה. צריך להכיר במציאות – עד כה, מלבד המקרה של אורי מגידיש, ניסיונות החילוץ של הצבא לא צלחו. אבל איזו עסקה? על כך צריך לדון. מה המשמעות של "כולם תמורת כולם?"
כולנו רוצים לראות את החטופים בבית. כולנו מייחלים לצפות בכפיר ואריאל ביבס חוזרים הביתה עם הוריהם. מי מאיתנו לא מחכה לתמונה הזו? אבל באותה מידה, אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות בעוד כמה שנים בעזה ילדים אחרים, של אנשים אחרים, באותו המצב בדיוק.
ייתכן שמובילי המאבק בטוחים שהאסטרטגיה שלהם עובדת – הרי המחאה ממותגת כל כך טוב. אנשים מדברים עליה, מסתובבים עם הדסקיות והחולצות. בעיניים של אנשי פרסום, אולי זו הצלחה. אבל מי אמר ששיח ער ונראות בולטת הם בכלל הצלחה בלוחמה הפסיכולוגית שמנוהלת עכשיו? נדמה שהקמפיינרים של מטה המשפחות מנסים לשחזר את העקרונות שהנחו את הקמפיין לשחרור גלעד שליט – "תדבר הרבה – לא ישכחו אותך. תלחץ חזק – בסוף זה יקרה". יש רק בעיה אחת, 7 באוקטובר התרחש מאז. בניגוד לעסקת שליט, היום התוצאות כבר כתובות על הקיר. אף מקבל החלטות לא מוכן להיות חתום על עוד תרחיש כזה. וכשהמטה מציג דרישות כמו "עכשיו", ו"כולם תמורת כולם", יש למקבלי ההחלטות יותר לגיטימציה להדוף אותן בטענה שאינן ריאליות.
שערו בנפשכם שזו הייתה שפת המשא ומתן של סינוואר. דמיינו לעצמכם שהתקשורת הפלסטינית הייתה מדווחת על התבטאויות שלו שהוא גמור, שהזמן שלו הולך ואוזל ושהוא לא רואה מוצא. מה היו עושים בישראל, מפסיקים את הלחימה? זו הרי הייתה האינדיקציה הטובה ביותר לכך שהוא חלש ושזו ההזדמנות להיכנס בו בכל הכוח.
כשצד אחד מכריז מראש שהוא מוכן לוותר על הכול ממש עכשיו, הצד השני ישאל את עצמו מה עוד אפשר להשיג. זה לא מקרי שאנחנו שומעים דיווחים על כך שסינוואר מדבר עכשיו לא רק על עסקה, אלא על יציאה מעזה ועל הבטחת המשך שלטון חמאס.
א־לוהים, כמה מפחיד וקשה לכתוב את המילים הללו. מתחילת השבוע אני כותבת ואז מתחרטת וגונזת אותן. הרגשתי שאין לי הזכות לבקר. שאני לא בנעליים הנכונות כדי לעשות את זה. לא רציתי לפגוע באף משפחה של חטוף, לא חפצתי להיות חתומה על גרימת כאב לאנשים שגם ככה חרב עליהם עולמם. "אבל רחלי, אני אבא של חטוף!" הפציר בי מור, "ואני אומר לך עכשיו – אם לא תכתבי אני אכעס עלייך מאוד. חייבים לכתוב, כי בתוצאות של המשא ומתן הזה יישאו כל אזרחי ישראל, כולל הילדים שלך. מדינת ישראל צריכה לנהל את נושא המאבק להשבת החטופים מתוך ראייה לאומית, מתוך אחריות על החיים של כלל האזרחים פה. מדובר בחיי הילדים שלנו ובירושה שאנחנו הולכים להשאיר להם. שאלת החטופים היא לא שאלה רק למשפחות, היא שאלה לכל העם. למה זו שאלה קשה? כי אנחנו מכירים את השמות והפנים של החטופים. אנחנו לא מכירים את השמות והפנים של אלו שחלילה יירצחו כאן בגלל עסקה מופקרת".
תודה על הכוח שנתתם לנו הערב.
חייבים להחזיר אותם הביתה עכשיו! pic.twitter.com/ebhDAiEIZ6— מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים (@BringThemHome23) November 4, 2023
rachelm@makorrishon.co.il
