איתי, השליש הגדודי, חושב שאני צריך להגיש בקשה לקרן הצה"לית המיוחדת שנועדה לפיצוי של חיילים על נזקי המלחמה. לדעתו יש סיכוי טוב שישלמו לי על התיק שכרסם העכבר הפלוגתי שהתגורר אצלי באוהל (דורון מתעקש שזה מריון החולות ולא עכבר, אבל אני מתעקש שהתוצאה זהה). בנוגע לדלת של הרכב, שנפגעה ככל הנראה על ידי אחד הנגמ"שים, הוא קצת פחות בטוח, אבל מה אכפת לי לנסות. רק שאני עדיין מהסס קצת. לא רק כי התיק, שלקחתי בחופזה בצהרי שמחת תורה, שייך בכלל לאחותי. והרכב, ובכן, הימים היפים שלו היו מאחוריו כבר כשהייתי בסדיר. אלא כי אני לא מרגיש שזה מגיע לי, כל העניין של הפיצוי. כי מצד אחד הלכו לי פה בשטח שתי כיפות וכובע אבל מצד שני חזרתי עם שבעה זוגות גרביים חדשים. ונכון שהתקלקלה לי מכונת גילוח, וגם הטלפון כבר לא מה שהיה, אבל מצד שני קיבלתי שלושה סוגים שונים של סופטשלים, בשלוש מידות שונות. כך שבחשבון הכולל נדמה לי שאנחנו די מאוזנים.
הקונספט של לתלוש אדם מעבודתו, לימודיו ומשפחתו, לשלוח אותו לחמישה לילות בשטח ולשלם לו על כל זה 215 שקלים ליום הוא רעיון מופרך
בימים כתיקונם יש לי עוד המון דברים לומר על תגמולים ומילואים. לו ניתנה לי דריסת רגל במדורי הכלכלה והחברה של העיתון, הייתם שומעים על הנושא לפחות אחת לחודש. הקונספט של לתלוש אדם מעבודתו ולימודיו ומשפחתו, לשלוח אותו לחמישה לילות בשטח, ולשלם לו על כל זה 215 שקלים ליום הוא רעיון מופרך. עוול ממושך שנגרם לאורך זמן לאחוז המזערי והמסור של אוכלוסיית המשרתים. הוא מבוסס על תפיסה ששווי זמנו של אדם הוא כגובה המשכורת שלו, ולכן אפשר לשלם לסטודנט או איש משפחה או עצמאי סכום קטן עד כדי גיחוך. ולא פעם כבר הסברתי בפירוט ברשתות איך ולמה זה אמור להשתנות. אבל דווקא כשהאוצר הכריז במהלך הלחימה על שורה של צעדים והטבות למשרתים, לא הרגשתי שהם מגיעים לי. וכשהחבר'ה פה מעבירים ביניהם מחשבונים וטבלאות עם חישובי מענקים ותגמולים, אני מתקשה להצטרף למשחק. גם כי יש צרכים דחופים יותר, לדעתי, שראוי היה שהמדינה תקצה להם כספים. בעיקר בקרב הנפגעים והמפונים. אבל בעיקר כי בתחושה הפנימית שלי, אם נשים שנייה את העניין הכלכלי בצד, אומנם לא עשיתי השנה דבר ממה שתכננתי ורציתי, אבל קיבלתי הרבה דברים שלא רציתי ושלא היה עולה בדעתי אפילו לתכנן.
שבועיים אחרי שמחת תורה הייתי אמור לעשות את המבחן האחרון לקבלת הסמכה לרב עיר. הייתי אמור לכתוב שם מה דין שופר שנסדק וקשרו אותו בגמי או סוכה שלא עומדת ברוח מצויה. קשה לדעת מתי בדיוק ואם בכלל את המבחן הזה אצליח להשלים. אבל במקום זה עמדתי במבחנים קצת אחרים, כמו איך קושרים פרק אוהל שנסדק עם איזולירבנד ומה עושים כשהברזנטים שחיברנו כל הלילה נסחפים ברוח שאיננה מצויה. וגם במבחנים מאתגרים יותר, כמו איך שומרים על החיוך כשנופל בגורלך החלק הפחות נחמד בשמירות או יציאות; איך משליכים בן רגע את כל האישי והפרטי לטובת המבצעי והכלל־ישראלי; או איך נשארים באותה מידה של מתח ושל ערנות אל מול ההצטברות המתגברת של שחיקה ועייפות. פעם צריך היה, כחלק מתהליך ההסמכה לרבנות, לעבור מבחן בהלכות בין אדם לחברו ודרך ארץ. ונדמה לי שכל מי ששרד, אפילו בשפיות חלקית, מאה יום של מילואים, ראוי שיקבל בו אוטומטית לפחות ציון עובר.
יש סיפור נאה של רבי נחמן, מעשה בעני ומרגלית, על איש עני שמוצא מרגלית ומאבד אותה, ואחרי עלילה מליאת תלאות זוכה בערמת תבואה גדולה. הפרטים של הסיפור לא משנים לנו כרגע, רק ההערה שבסופו, שאותה מוסר המספר בשם ר' נחמן: "המרגלית לא הייתה שייכת לו, לאיש העני, והראיה – שנאבדה ממנו. ואילו התבואה כן הייתה שייכת לו, והראיה – שנשארה בידו". אני מהרהר בהערה הזו ונזכר שכל התוכניות מן העבר, נסיעות העבודה שהתבטלו, הספרים שתכננתי לכתוב, כל אלו לא היו שלי. ואילו שתי החולצות התרמיות של דלתא דווקא כן. והראיה – הן נמצאות אצלי באוהל.
