סבי המעשן נהג להודות לשבת, שבזכותה יש לו 25 שעות בלי סיגריות בכל שבוע. אם הוא הצליח להינזר מעישון בכל שבת, למה לא יכול היה לעשות זאת גם ביום שלישי? עובדה שלא. והנה ניסוי מחשבתי: נאמר שבתקופה מלחיצה היה מצליח סבא להשיג היתר הלכתי לעשן בשבת כדי להירגע. נאמר שהיה מושך את ההיתר הזה תקופה ארוכה. האם זה היה מיטיב את מצבו, או שמא להפך? נדמה לי שאני יודע מה התשובה.
במלחמה הקשה שלנו היום אנחנו נזקקים להיתרים שונים בנוגע להלכות שבת. כבר בשמחת תורה דפקו אנשים על דלתי ושאלו האם להדליק את הטלפון, האם לעדכן בהודעה את הארוסה הרחוקה והמבועתת, האם להסיע את הבן החייל לתחנה המרכזית, וכן הלאה. בשבועות הראשונים התירה הרבנות הצבאית ללוחמים, באופן תקדימי, אפילו לצאת בנסיבות מסוימות לחופשה בבתיהם במהלך השבת. כל ההיתרים הללו היו לדעתי מוצדקים לגמרי, בזמנם ובמקומם. אך עם הימתחות המלחמה דומה שנמתחים גם ההיתרים, ובמקומות מסוימים – רחוק מאוד מהחזית – עלולה השבת להפוך חלילה לחול. נדמה לי שלא לזה התכוונו הרבנים הנשאלים, ונדמה לי שבמבט כולל זה גם לא באמת מסייע לשואלים. כי אומנם השבת היא קודם כול מצווה מחייבת, אך היא גם מצווה מתגמלת.
בימי קדם לעגו הנוכרים ליהודים בגלל השבת. הרעיון של שביתה ממלאכה בכל יום שביעי נראה להם כעצלנות ממאירה. לא ארכו הימים, והעולם כולו אימץ את הרעיון של יום מנוחה שבועי. למעשה, עצם חלוקת הזמן לשבוע של שבעה ימים נגזרת מהיהדות. לאחר המהפכה הצרפתית ניסו המהפכנים להחליף אותו בשבוע "רציונלי" של עשרה ימים. הקומוניסטים בברית המועצות ניסו מצידם להנהיג שבוע של חמישה ימים. אלו ואלו נכשלו. העולם המשיך להשתמש בשבוע של שבעה ימים, זכר למעשה בראשית.
ההיסטוריונים מתווכחים מה יכול היה להיות המקור הקדום שממנו שאבו היהודים השראה לחוקי השבת. קשה לאתר מקור כזה. פרופ' אברהם יהושע השל ציין שהמילה "שבת" היא המילה היחידה בעשרת הדיברות שתרגום השבעים לא מצא לה מקבילה יוונית, תרגום הוולגטה לא מצא לה מקבילה לטינית, ותרגום המלך ג'יימס לא מצא לה מקבילה אנגלית. שלושתם נאלצו לכתוב באותיות זרות את המילה העברית הייחודית "שבת". לאור זאת כדאי לשקול ברצינות את הטענה שהשבת היא רעיון יהודי מקורי.
"בימי חול אני לא יכול להירדם בצהריים, אפילו כאשר לוח הזמנים שלי היה מאפשר זאת. אלף משימות מנקרות בכל רגע בראש ומגרשות את השינה. בשבת אסור לעסוק במשימות הללו, וכך אני נרדם"
שבת אינה סתם יום של מנוחה תפֵלה. בתפילת מנחה של שבת, אחרי שאנחנו קמים מהשנ"צ המסורתי, אנחנו מכריזים: "יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך". המנוחה היא בסיס לקדושה, ולמרבה העניין היא גם תוצר של הקדושה. למנוחה שלמה זוכה רק מי שמוכן להקריב בעבורה, ובני ישראל שיצאו לחפש מן בשבת – ויתרו על השנ"צ וגם חזרו בידיים ריקות. רק מי שמוותר על דברים שהיה רוצה לעשות בשבת, זוכה לשלווה היחסית שהיא מזמנת. בימי חול אני לא יכול להירדם בצהריים, אפילו כאשר לוח הזמנים שלי היה מאפשר זאת. אלף משימות מנקרות בכל רגע בראש ומגרשות את השינה. בשבת אסור לעסוק במשימות הללו, וכך אני נרדם. וזו רק דוגמה לעיקרון רחב הרבה יותר: השבת נותנת לנו כוח, אך רק אם נתמסר לה.
פעם היה לי קשה מאוד להסביר לאנשים שאינם שומרי מצוות את משמעותה של השבת. השיחה הייתה תמיד מגיעה לאותה נקודה: "בעבר היה צריך להקיש אבני צור כדי להדליק אש, ועכשיו מספיק להסיט מתג". היום, לעומת זאת, כל קהל שאני פוגש מזדהה מיד עם ערכי השבת: "יממה שלמה בלי סמארטפון? איזה כיף!" ההסתייגות היחידה שאני שומע מדי פעם היא שלא צריך שבת בשביל זה: אפשר לשבות מהטלפונים גם ביום שלישי. לאלו שטוענים כך אני משיב: אתם מוזמנים לנסות.
כולנו עוברים תקופה קשה, ולא עולה על דעתי לשפוט את האופן שבו כל אחד מתמודד איתה. אבל ליבי נחמץ כשאני רואה אנשים נסחפים למחוזות של מחיקת השבת ומונעים מעצמם את מלוא הברכה שהיא מביאה. אם הורים לחיילים בחזית משאירים את הטלפון פתוח בשבת – זה עניין אחד; אם שכנים מודאגים גולשים בשבת בכל שעה לאתרי החדשות כדי להירגע – זה כבר עניין אחר לגמרי, שקשה אפילו לומר שהוא באמת מרגיע. אנו מתפללים שבמהרה תיגמר המלחמה הזו, בניצחוננו המוחץ. הרבה כבר איבדנו בה; רק שלא נאבד גם את השבת.
