ראיתי לפני כמה ימים סרטון דבילי כזה שרץ בוואטסאפ, זה סרטון באורך שלושים ושש שניות בסך הכול, אבל בשלושים ושש שניות אפשר להרגיש ולחוות הרבה מאוד דברים. בהתחלה רואים אבא אחד צועד ברחוב ביחד עם הבת שלו, שיושבת לו על הכתפיים, ביד אחת הוא מחזיק את הטלפון שלו, וביד השנייה הוא מחזיק מין אופניים כאלה של ילדים, (לא אופניים אמיתיים, אלא אופניים עם ידית כזאת, חחחחחח היה לי פעם את הקונץ הזה, הילדים יושבים מבסוטים מדוושים, ואין להם מושג שההורים דוחפים אותם), והאיש הולך ברחוב מבסוט, מדבר בטלפון, והילדה יושבת לו על הכתפיים, מבסוטה.
ואחרי תשע שניות כאלה נחמדות, האבא מסיים את השיחה, ומכניס את הטלפון לכיס, ובשנייה שהוא מכניס את הטלפון לכיס, הוא פתאום קופא במקום, בבהלה, ומיד מסתכל על האופניים, ומרים אותם, בבעתה, ומחפש משהו, ובשניות הראשונות לא ממש ברור מה הוא מחפש, ולמה הוא כך כך מבוהל, אבל אז האסימון נופל – הוא לא מוצא את הילדה שלו שנעלמה. אז הוא עוזב את האופניים, ומתחיל לרוץ בחזרה, למקום האחרון שבו הוא היה, והאופניים מידרדרים לכביש, ובזמן שהוא רץ הוא מחזיק את הילדה שיש לו על הכתפיים, כדי שהיא לא תיפול, אבל זה לא גורם לו להבין שהיא שם, להפך. ואחרי כמה שניות הוא שוב קופא במקום, ותופס את הראש שלו באימה, ואז הוא מסתובב, וחוזר לכיוון של האופניים, ומוציא את הטלפון ומתקשר, וכשהוא מתקשר הוא נראה כל כך לחוץ, כל הגוף שלו ממש לחוץ ומפוחד, ורק אז, בזמן שהוא מדווח למישהו בטלפון שהילדה שלו נעלמה, רק אז, הוא פתאום שולח יד לכיוון הראש שלו, ומרגיש את הבת שלו, שהייתה שם כל הזמן, וכשהוא קולט את זה, אייייי כשהוא קולט את זה הוא כזה נוגע בה, שוב ושוב, כדי לבדוק שזה אמיתי, כדי לוודא שהיא באמת שם.
ואחר כך הוא מוריד את הבת שלו מהכתפיים, ומתחיל לנשק אותה, ולחבק אותה, והילדה הקטנה לא מבינה מה פתאום קורה לה, למה אבא שלה מחבק אותה ככה, בכזאת התרגשות, והאבא שלה המתוק, מרוב התרגשות, מרוב הקלה, פתאום כורע על הברכיים שלו, הוא ממש קורס על המדרכה, ומביט למעלה, לשמיים, כמו בתפילה, הוא צועק משהו, וכל הגוף שלו רועד, וכל הלב שלו פועם, והעיניים שלו מלאות דמעות, וזהו, ככה הסרטון הזה נגמר.
בשבעה באוקטובר, לפני כמעט ארבעה חודשים, הרגשתי שאין לי מדינה. התעוררתי בבוקר לקול האזעקות. את כל היום העברתי מול סרטונים מזעזעים ותמונות איומות. הפייסבוק שלי התמלא בפוסטים של אנשים שחיפשו את אהוביהם. בתי החולים התמלאו בפצועים ובגופות. הצבא לא הגיב. המשטרה לא הגיעה. כוחות ההצלה לא עמדו בעומס. המוקדים הטלפוניים קרסו. עשרות אלפי אזרחים התחבאו בממ"דים, רועדים מפחד, נטושים. וגם אני רעדתי מפחד ביום הזה. עד עכשיו אני קצת רועד.
גם בשבועיים שאחרי האסון הנורא, המשכתי להתבוסס בפחד. המדינה לא שלטה במצב. הארץ התמלאה בפליטים. הצפון התרוקן מתושבים. בדרום עדיין הסתובבו מחבלים. השמיים היו מלאים ברקטות וביירוטים. נתניהו הרעים בקולו סיסמאות חסרות כיסוי. ואני נצמדתי לחדשות והתפללתי, התפללתי, שחיזבאללה לא יתחילו לירות עלינו, התפללתי שאיראן לא יחליטו להשמיד אותנו, עדיין לא, לא עכשיו, לא ככה, כשאנחנו כל כך עירומים וחשופים, בלי ריבונות, בלי מנהיגות, בלי מדינה.
וזה מה שהבנתי. בשלושים ושש השנים האחרונות הסתובבתי בעולם עם מדינה חזקה על הכתפיים. זו המציאות שנשמתי יום יום, שעה שעה. אלה החיים שבהם הסתובבתי כשהייתי ילד קטן, כשהייתי תיכוניסט מחוצ'קן, כשהייתי קצין בצבא. את כל החיים העברתי באמונה הזו, שיש לי מדינה חזקה, שדואגת לי, ששומרת עליי. נכון, יש בעיות, יש משברים, יש ויכוחים ומחלוקות, אבל המדינה שם כל הזמן. ככה האמנתי.
שלושים ושש שנים העברתי בתמימות מזהרת, עם מדינה על הכתפיים. וברגע אחד, ביום בהיר אחד, הבנתי שאני לגמרי לבד. מאז ועד היום, אני מסתובב כאן בחשדנות ובחרדת נטישה. אני נועל את הדלת בימים, וחולם על פשיטות של מחבלים בלילות. המדינה ה"חזקה" שלי נעלמה לי פתאום. הכתפיים שלי שפופות ונטושות. נשארתי לבד.
אני חושב על האבא האומלל הזה, שהיה בטוח שבתו הקטנה אבדה לו לעולם. אני חושב על הרגע העמוק והמתוק הזה, שבו הוא גילה שהיא בעצם הייתה שם כל הזמן, על הכתפיים שלו! והוא לא שם לב, הוא לא הרגיש בה, הוא לא זכר שהיא שם. אני חושב על ההקלה המטורפת שלו. על התפילה הזכה שיצאה ממנו אז, זו התפילה שאני זקוק לה עכשיו. זו ההתגלות שאני מחכה לה. אני עכשיו בחלק ההוא שבו האבא המבועת מחפש את הילדה שלו. אני מחפש את המדינה שלי. אני רוצה להרגיש אותה. אני רוצה להרגיש שכל השנים האלה לא היו אשליה. אני רוצה להרגיש שהמדינה שלי בעצם הייתה שם, על הכתפיים שלי, כל הזמן ממש. אני לא יודע אם זה בכלל אפשרי. הרי יש הבדל בין סרטון של שלושים ושש שניות, לאמונה שהחזיקה שלושים ושש שנה. אבל זאת התפילה שלי בעת הזו. זאת הנחמה שאותה אני מבקש מאז אותה נטישה מרה וצורבת. כבר ארבעה חודשים שאני מסתובב לבדי. מי יעזור לי ויזכיר לי שבעצם הייתה לי כאן, ויש לי כאן, ותהיה לי כאן מדינה.
