קודם כול נפוצץ את בלון ה"שעה סאטירה מצולמת בשבוע". בכל חצי שעה של תוכנית כזו יש רבע שעה של ריאיון עם המרואיין הצפוי ביותר ולכן גם המשעמם ביותר שתוכלו להעלות על דעתכם. בתוכניות שצפיתי בהן היו אלה דן חלוץ, אהוד אולמרט והשופט העליון לשעבר חנן מלצר. שליין והמרואיינים מפרכסים זה את זה, משלימים משפטים ומהנהנים בהסכמה זה לזה כאילו היו זוג בדייט ראשון המנסים להרשים אחד את השני, והתוצאה מרדימה. אולי מכונת צחוקים הייתה מעירה את הצופים מדי פעם, אבל כאמור בגלגול החדש של שליין אין כזו.
לפני הראיונות ולאחריהם יש מה שכנראה שליין יכנה "מערכונים". למשל, ארבע דקות שבהן שליין ו"הכתבת הפוליטית" גילי איצקוביץ מורחים כמו מסטיק משומש ולעוס, אלגוריה שמשווה את יחסי גנץ-נתניהו לזוגיות מתעללת בין גבר לאישה. ארץ נהדרת היו גומרים את זה במשפט מחץ אחד, אבל שליין צריך לספק חומר וכידוע "אין מצב רוח לפאנצ'ים וזה לא הזמן לבדיחות", אז ניקח פאנץ' אומלל אחד ונתעלל בו במשך דקות ארוכות.
וכשאין פאנצ'ים ואין כוח לבדיחות, את מקומם תופסים וולגריות וגידופים. זה מה שנשאר לשליין מודל 2024 להציע, וזה עצוב. הממשלה "מחורבנת"; עוצמה יהודית היא "השרמוטה הזו", ו"נתניהו דופק את גנץ כמו שאף אחד אחר לא דפק אותו" – קריצה מינית מכוערת ששליין כמובן שם בפיה של "הכתבת" איצקוביץ במקום לומר אותה בעצמו (כמו את האמירה הקודמת על עוצמה יהודית), ומיד אחר כך מגיב לה בהתחסדות ירחמיאלית במילים "קודם כול – איכס".
ליאור שליין. תראה למה הפכת. לאיש שהוא מכונת שנאה ורעל. לאיש בלי בדיחות ופאנצ'ים. לאיש שאיבד אפילו את אמונה של מכונת הצחוקים.
זהו זה הפאנץ'
שליין ממשיך מסורת עשירה של "סאטירה" פוליטית נטולת צחוק או יומרה ליושרה אינטלקטואלית. הדוגמה המפורסמת ביותר כיום היא של ג'ון אוליבר, הקומיקאי הבריטי שמשדר מדי שבוע ב–HBO האמריקנית תוכנית "סיכום חדשות" שבה הוא מלגלג דרך קבע על כל אויבי השמאל הפרוגרסיבי במסווה אינטלקטואלי ובמבטא מדופלם שמסתיר בורות עצומה והטיה מביכה. אוליבר לא חסך מישראל את הביקורת ה"סאטירית" שלו בפרק ששודר אחרי מתקפת 7 באוקטובר והשווה למעשה בין חמאס לישראל כאילו מדובר בשני צדדים עם טענות שוות, ואז תקף את הממשל על תמיכתו בישראל. מה נאמר, קומדיה במיטבה.
