אני לא גולש באתרי חדשות פיראטיים, לא מנוי לערוצי עדכונים בטלגרם וגם לא עוקב אחרי מפיצי חדשות מסוגיהם, כאלה שנהנים לפרסם ברשת ידיעות מעורפלות על "אסון גדול", תוך שהם מסבירים ש"הפרטים עוד לא הותרו לפרסום אבל כדאי להכין את עצמנו לבוקר קשה", או סתם מפרסמים בטוויטר אימוג'י של לב שבור, כדי שכולם יראו שהם מעודכנים יותר מכלי התקשורת ועם זאת שומרים על ביטחון מידע.
ובכל זאת, ביום שני בערב הבנתי שהיה אסון כבד בעזה. וגם בפעם הקודמת שקרה דבר דומה, אם כי קטן יחסית בממדיו – בפיצוץ שגבה את חייהם של שישה לוחמי צה"ל לפני כשבועיים – השמועות מצאו את דרכן אלי. בשני המקרים הם הגיעו דווקא דרך בעלי הכוונות הטובות – אלה שכבר נחשפו לשמועות המשתוללות, ומיהרו לכתוב: "תפסיקו להפיץ שמועות בלתי מבוססות, זה פוגע במשפחות!" אחרי הציוץ השלישי מהסוג הזה, הבנתי שקרה משהו והתחלתי לחפש במקומות שאני בדרך כלל לא גולש בהם. בפעם הקודמת השמועות היו מוגזמות, הפעם לצערנו הן היו די מדויקות.
אין מה לדבר עם אנשים שנהנים לפרסם מידע שעוד לא הותר לפרסום, והגיע אליהם דרך הדלפות, דיווחים ערביים מתוך הרצועה או תקשורת זרה. הם יודעים היטב מה המחיר, והלייקים או תחושת החשיבות כנראה שווים להם את הצער שנגרם למשפחות. אבל יש עוד סוגים של מפיצי מידע – כאלה ששמעו שקרה משהו קשה ובאמת נשבר להם הלב, והם מרגישים צורך לשתף את העוקבים שלהם בתחושות הקשות. הם משתדלים לא להדליף פרטים, אבל לא מצליחים שלא לומר שקרה משהו רע. וכאמור, יש גם הסוג השלישי, אלה שרק מנסים לומר למדליפים לסתום את הפה, ועל הדרך הם מספרים לכולם שקרה משהו. אז מה עושים?
למה לא לפרסם?
נתחיל מהבסיס: דובר צה"ל אינו מפרסם אירועים שנהרגו בהם חיילים, לפני שהמידע נמסר למשפחות. המטרה היא לא השתקת האירוע לצורכי מורל או טיוח – צה"ל הוכיח במלחמה הזו שהוא עורך מהר מאוד תחקירים על טעויות ותקלות, ומפרסם אותם לציבור ברגע שיש בידו מספיק פרטים ברורים. המטרה היא פשוט מניעת סבל ממשפחות הנופלים שעלולות לשמוע את החדשות במקרה, ללא תמיכה וליווי נפשי, ולספוג מהלומה גדולה עוד יותר.
ראיתי מישהו שתהה מה ההבדל בין אירועים כאלה לשאר אסונות ופיגועים, שבהם מספר ההרוגים והפצועים מתפרסם בתקשורת עוד לפני שקצין העיר מגיע למשפחות. התשובה פשוטה: צריך להביא בחשבון גם את משפחות שאר החיילים שבחזית. אם יש פיגוע או תאונה באיזה מקום, אנחנו יכולים פשוט להרים טלפון לקרובי המשפחה שלנו שנמצאים באזור, ולוודא שהם לא נפגעו. בעזה רוב הלוחמים מנותקי קשר, מן הסתם, והמשפחות שלהם נידונות ללחץ גדול ברגע שמתפרסמת ידיעה כזו. ולכן צה"ל מעדיף, בצדק, להתיר לפרסום רק לאחר שקרובי המשפחה כבר עודכנו. גם אם השם עוד לא התפרסם מסיבות שונות, הוא מציין ש"הודעה נמסרה למשפחות", וכל אמא יודעת שאם לא נמסרה לה הודעה – הבן שלה כנראה בסדר.
לא לתת עצה
באחד המופעים של "צמאה", ציטט אריאל זילבר פתגם חסידי: "אל תיתן עצה למי שלא מבקש אותה". על פניו, הפתגם הזה נשמע כמו אמירה לא מאוד חדשנית או מיוחדת – לא צריך להיות גאון כדי לא להציע שום דבר. אבל ברגע שמנסים ליישם אותו, פתאום מרגישים בשינוי קל (או גדול, תלוי כמה אתם אוהבים לחלוק מחכמתכם): לפעמים אתם רואים אדם שעושה טעות, למיטב שיקול דעתכם המוצלח, ומתפתים להסביר לו איך בדיוק הוא יכול לעשות את הדברים טוב יותר, אבל לא בטוחים שזה יתקבל בשמחה. מצד שני, קשה להתאפק, למה שלא נזכה את הזולת בידע הנפלא שלנו?
וכאן נכנס הפתגם: ברגע שאנחנו מתייחסים לשתיקה כאל הגשמת "פתגם חסידי", זה כבר לא רק איפוק, ולא רק הימנעות ממעשה, אלא סיפוק מההצלחה: הנה, קיימתי את הרעיון – רעיון חסידי אפילו – והצלחתי לא לתת עצה למי שלא ביקש.
ונחזור אל מפיצי השמועות, בשוגג או במזיד. נסו להיות אקטיביים, ולהשתתף בשמירה על ביטחון המידע והשלווה של המשפחות – בכך שלא תתייחסו לשמועות בכלל, עד שלא יותר לפרסום. לא במפורש ולא ברמז, לא במילים ולא באימוג'ים. חכו שדובר צה"ל יפרסם, ואז תכתבו כל מה שרציתם. ואם הנטל שבידיעה קשה מנשוא, לחלוק את הכאב זו בהחלט דרך התמודדות טובה. אבל לא צריך לעשות את זה ברשת החברתית, או בקבוצת ווטסאפ גדולה – דברו עם אדם קרוב, כזה שלא יפיץ את השמועות. ספרו לו מה אתם יודעים, אתם באמת לא צריכים להישאר לבד. פשוט יש עוד דרכים, בין להישאר לבד ובין לשתף עם כל עם ישראל.
