לפני שנה ושבוע קיבלתי הודעת ווטסאפ מתמר פרלשטיין, המפיקה של מוצש, ששמורה לי בזיכרון של הפלאפון תמר מוצש. נשמה, היא כתבה שם, כדאי לך מאוד לדבר איתי. מה קרהההה, עניתי לה במהירות, ככה, עם ארבע פעמים ה'. תתקשר, תתקשר, היא כתבה. התקשרתי מיד. תמר אמרה, תתחדש, רביטל ויטלזון יוצאת לחופשת לידה, אתה מחליף אותה. מה, מה זה אומר, גמגמתי, למרות שהבנתי הכול. תמר צחקה. היא שמעה בקול שלי כמה אני מתרגש. אל תהיה טמבל, היא אמרה. זה אומר שיש לך טור שבועי בעיתון. אתה מתחיל כבר בשבוע הבא.
כשהתיישבתי לכתוב את הטור הראשון שלי רעדו לי האצבעות. זה היה כל כך מוזר. הייתי בטוח שמלאכת הכתיבה הזו תבוא לי בקלות. אני הרי כבר שנים מחרטט את עצמי לדעת בפייסבוק, כמעט מדי יום. כמה שונה זה כבר יכול להיות. אבל הנה. עובדה. זה היה שונה. הידיים שלי רעדו. לא ידעתי מה לכתוב. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר ראוי לדפוס. אימת ההמונים המעלעלים נפלה עליי. הסמן שבקצה מסמך הוורד הבהב את עצמו באיטיות. נעלם וחזר. נעלם וחזר. ואני הבטתי בו בחלחלה ומלמלתי לעצמי בשקט, אוי ויי. אולי זה גדול עליי.
אחרי כמה דקות עגומות כאלה, שלחתי הודעה לחבר טוב שלי ששמו רואי. ביקשתי ממנו לחלץ אותי ממשבר הטור הראשון שאליו נקלעתי. וזה באמת מה שקרה. רואי הנפלא נתן לי רעיון מעולה לטור הראשון. אני כתבתי את הרעיון שלו, בידיים רועדות. הטור התפרסם. התגובות היו מרגשות. שבוע עבר. כתבתי טור שני. וטור שלישי. וטור רביעי. ועוד אחד. ועוד אחד. והנה עברה שנה.

יש לרבי נחמן תורה יפהפייה שנכנסה לי ללב. הוא מדבר בתורה הזו, על התאווה שיש לו (!), כאדמו"ר שמלמד תורה, לשחק במוחות של התלמידים שלו. כדי להסביר את הרעיון הזה, רבי נחמן משתמש בדימוי מרגש, של "הפריית השכל". לדברי התורה שלו הוא קורא "טיפי השכל". טיפות השכל הללו אמורות להיקלט בשכלם של התלמידים שבשיעור, ולהפוך ברחם התודעה שבהם לרעיונות חדשים, נפלאים וחמודים, שייוולדו לעולם.
ולכן, אומר רבי נחמן – מי שמלמד תורה צריך "להישמר ולפלס דיבורו מאוד". כי לפעמים "טיפי השכל" מושלכות במקום הלא נכון. לפעמים הן נכנסות לשכל הלא נכון, אצל השומע הלא נכון. ואז הוא "מוליד פסול ופגום". וחמור מכך – לפעמים הרב המלמד משליך את "טיפי השכל" להנאתו במקום שבו בכלל אין בהן צורך. כלומר – שהוא סתם מעיף מילים על תלמידים. בלי לחשוב עליהם, או על השכל שלהם בכלל. ואת המצב הזה מתאר רבי נחמן במילים – "הוצאת טיפות השכל לבטלה". כלומר – השחתה של מילים.
ובסוף דבריו, כמה מרגש, רבי נחמן מתעסק בתאווה שיש לו כאדמו"ר נערץ – לנאוף (!) בשכלם של תלמידיו. לטמון רעיונות מיותרים בתודעות שלא זקוקות להם. סתם כי הוא יכול. ואם לא די בכך, רבי נחמן מתאר גם את היצר הרע שמקנן בו (!). היצר שלוחץ עליו להשליך את "טיפי השכל" בכל מקום שרק אפשר. סתם כי אפשר.
ובכל פעם שאני קורא את התורה הזו, אני בהלם מהפתיחות של רבי נחמן. מהפשטות שבה הוא חושף בפני תלמידיו את התאווה שבוערת בו לשחק להם במוח. או סתם להשליך לאוויר מילים ריקות. ומהאומץ שיש לו, כמנהיג רוחני, לדבר על החולשות שלו. על התאוות שלו. ועל המהומות האפלות שעושות לו רעש במוח. "וצריך להישמר ולפלס דיבוריו". מדהים.

שנה עברה. חמישים טורים כתבתי. הקלדתי כבר עשרות אלפי משפטים, מילים ואותיות. אבל רק בחודש האחרון אני מתחיל להבין על מה רבי נחמן דיבר. רק בתקופה האחרונה אני מרגיש את התשוקה הזאת מדגדגת לי בסרעפת. תשוקה לכתוב טור שיעצבן, סתם כדי לעצבן. תשוקה לכתוב טור אינטימי, סתם, כדי להתחנן לקצת אינטימיות. תשוקה לכתוב טור על עצמי, סתם, לכבוד עצמי, ולמען עצמי. בלי שום מחשבה מעמיקה על "טיפי השכל", ועל קהל הקוראים שמעבר לעיתון המודפס.
***
שנה עברה. והטור הזה הוא טור תודה. תודה על הזכות שניתנה לי, לכתוב מדי שבוע בעיתון מילים ומחשבות עבור אנשים זרים. לשלוח את טיפי השכל הלאה. לעצום עיניים, להיאנח, ולקוות שמשהו ייקלט. שרעיונות טובים ייוולדו אי שם מעבר להרי הפרינט. ושהייתי משהו בשביל מישהו. תודה על כל תגובה, על כל הודעה, ועל כל אימייל, של כל קורא וקוראת שכתבו לי. אתם משמעות החיים. בזכותכם אני יודע שלא הכול סתם. תודה גם לכל בנות המערכת שעוטפות את הטור שלי בחוכמתן. למגיהה, לעורכות ולמאיירות המופלאות. תודה לכן ועליכן.
***
שנה עברה. יא אללה. בכל שבוע האצבעות עדיין רועדות. אני תפילה שבשנתי השנייה כאן במוצש, אזכה לשמור ולפלס דיבורי. לכתוב את המילים הנכונות עבור האנשים הנכונים. בלי לפגוע. בלי לעלוב. בלי לנקום. בלי להפריח מילים ריקות. רק לרגש ולגעת. לעורר ולנחם. לזרוע טיפי רעיונות בשכלים. להפריח רעיונות חדשים. ולהרבות טוב. רק להרבות טוב.
