בשנים האחרונות כל ויכוח פוליטי וכל סוגיה ערכית בישראל מפוצלים מיידית לשני צדדים ברורים ומוגדרים: הימין, הלאומי, האמוני, והמסורתי ולרוב גם הביביסטי; השמאל, הפרוגרסיבי, הפוסט־מודרני, וגם האנטי־ביביסטי. המרכז, או מי שהתיימר להיות כזה, נבלע בקרב גלדיאטורים של שני הניצים שלא חדלו להשמיע את קולם ולהכות זה בזה. אמור לי לאיזה מחנה אתה שייך, ואומר לך מה דעתך בכל סוגיה עלי אדמות: הרפורמה המשפטית, דת ומדינה, לאומיות מול אוניברסליות, ביטחון מול מוסר, להט"ביות, שבת, קפיטליזם וסוציאליזם, סוגיית החטופים ועוד.
תופעה זו מייצרת שעמום אידיאולוגי ודוגמטיות ערכית, ובעיקר קיטוב עד לתחושה של שני עמים: אנחנו לא מסכימים על כלום, אין בינינו משותף, והעם קרוע וחצוי בקרע בלתי ניתן לאיחוי. הממשלה הנוכחית – ימין מלא מלא, היא פנטזיה חלומית של חלק מן העם וסיוט מוטרף של חלקו האחר – היא תוצאה של הקיטוב המדובר.
בעקבות המלחמה ראוי שנבנה פרדיגמה שונה, חלוקה אחרת של העם, שאולי תמצא בסופו של תהליך גם לבוש פוליטי מפלגתי. בצד האחד – המחנה המדבר, המתפשר, המבקש להגיע להסכמה, להבנה. ובצד האחר – המחנה בעל הסטיגמות, המקלל, המשמיץ, הנלחם, החושב שכל האמת אצלו, ושואף לכפות את דעתו על הצד השני כמעט בכל מחיר.
המילה המנחה את המחנה הראשון איננה "אחדות" – מונח שעלול לטשטש מחלוקות, ויכוחים ואפילו אידיאולוגיות קוטביות – אלא "ביחד". משמעות ה"ביחד" היא למצוא פתרון בשיתוף. לא ימין על מלא, לא ממשלת שינוי מדירה – יחד.
עלינו להתחלק לשני מחנות חדשים: אלה שמוכנים לדבר ולהתפשר, מול אלה שרוצים לכפות את דעתם
כדי לפתור בעיות ביחד נדרשים כמה כללים: ראשית, לא משמיצים; לא מאשימים; לא חושדים שהשני מדבר מאינטרסים ולא מאמונה בצדקת הדרך ורצון להיטיב למדינה; לא מדירים איש ולא קובעים ש"איתו אני לא מוכן לדבר". שנית, שוכחים וסולחים. מתחילים מחדש. לא עוד "אבל הם עשו לנו ככה" ו"עד שהם לא עושים כך וכך אין על מה לדבר". כשיוסף חשף את זהותו מול אחיו הוא לא ביקש לסגור איתם חשבון; הוא שיקם את המשפחה מקרע בלתי נתפס דרך הנכונות לסלוח, להאמין שמה שקרה היה צריך לקרות ולהביט קדימה. שלישית, נכונות לוותר. כדי לחיות ביחד ניאלץ לוותר על ערכים מסוימים. ממש כמו בזוגיות או בשותפות עסקית.
בנוסף, עלינו ליצור מצע משותף, שעל גבו נוכל להשעין גם את המחלוקות. יש להתחיל מהנמוך ביותר, הקיום הגורלי, ולהמשיך לעלות לערכים משותפים כמו יהדות, הומניזם, חירות, מוסר. בכל אלו יהיו תפיסות שונות ומגוונות, אבל לטובת נקודת ההתחלה נדרש מצע רעיוני בסיסי רחב ככל שניתן. נדגיש אותו, נעצים אותו, נכרות סביבו ברית. הסעיף האחרון הוא הבנה עקרונית ועמוקה שיש לי מה ללמוד מהאחר, מכל אחר. אני בא לשמוע, ללמוד, להקשיב, וגם להשמיע.
עכשיו אפשר להתחיל להתווכח: לדייק, להבין את ההבדלים בגישות, לנסות להגיע להסכמות.
לכל החוששים מטשטוש, אל חשש. אנחנו נמשיך להתווכח, זה בגנים שלנו. אולם הדרך היחידה לקיים את הבירור הערכי הדרוש מבלי ליפול שוב לתהומות השנאה, היא דרך מחנה ה"ביחד".
נראה כי אחרי 7 באוקטובר רובנו בשלים להצטרף למחנה הזה, והקול הזה חייב להישמע. מול אלו שימשיכו להשתייך למחנה הצועק, המאשים, המבדל – בכנסת, ברשתות, בתקשורת, בהפגנות – נזכור שהם מיעוט, ולא נאפשר לקולם להשתלט על השיח. אכן, גם קיצוניים יכולים להצטרף למחנה הביחד – הם מוזמנים אליו באהבה, וחשוב שזעקתם תישמע; אולם רק אם הם מקבלים את כללי המשחק המוצעים. הבעיה איננה בקיצוניותם אלא בכך שהם מחריבים את האפשרות לדיאלוג, להסכמה, לפשרה, לביחד.
אם נצליח לעשות זאת, זו תהיה הברכה העיקרית מהמלחמה הנוראה. הניצחון על אויבינו חשוב מאוד, אך הוא רק השלב הראשון. הניצחון האמיתי הוא השלום הפנימי שישכון בתוכנו: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.
