בשבוע שעבר, בטורו "הקפאה תוצרת בית", קובל חגי סגל על כך שיישובי יו״ש היהודים לא מסכימים להחזיר פועלים פלסטינים לתחומם ובכך גוזרים הקפאה חסרת תקדים על הבנייה בהתנחלויות.
הנימוק המהותי היחיד שנוקט סגל לטובת השבת הפועלים הוא נימוק תועלתי כנגד כך שמדובר בסיכון ביטחוני, אשר לטענתו קיים ממילא בעצם ההתיישבות באזור והנסיעה בכבישיו.
עם כל הכבוד, נראה כי טעות בידיו.
ראשית, לא הנימוק הביטחוני הוא העיקרי, למרות שלא הייתי מבטל אותו כלאחר יד. בשמיני עצרת נחשף שוב את שהיה ידוע לכל מי שעיניו בראשו – כי כמעט כל המל״מ (מודיעין לפני משימה) של הנוחבה נאסף על ידי אותם ערבים שהועסקו בקיבוצי העוטף ואשר ציינו מי הם התושבים שגרים בכל בית ובית, מה משלח ידם, היכן הנשקיות, מי חבר בכיתת כוננות ועוד כיוצ״ב. אני זוכר את ה׳ראיס׳ של הפועלים הערבים ביישוב שכן לי, אשר ידע בכל זמן נתון איזה גבר משרת במילואים, איזו משפחה שוהה בחו״ל והיכן נמצאות מפתחות הרכבים. בבוקר פועל ובערב גנב (במקרה הטוב).
ביישובי חוות יאיר דאגתי להכניס מהרגע הראשון, לפני 23 שנים, סעיף תקנוני שמשתנה רק ברוב מיוחד, ואשר אוסר על הכנסת ערבים ליישוב ככלל ועל העסקתם בפרט. לא הקפאה גזרתי על היישוב אלא צמיחה מבורכת. היישוב צמח והתפתח בקצב של יישוביו השכנים שמעסיקים ערבים, ואף מהיר ממנו מכך בפרמטרים מסויימים. ואגב, אין הרבה מראות ציונים מלבבים כמו המראה של חבורת יהודים עטורי פאות וחבושי כיפות גדולות אשר עומדים על פיגומים ובונים בית בשומרון.
ולא באפליית ערבים על רקע גזע או דת עסקינן, אלא פשוט באי העסקת האוייב בזמן מלחמה. ואנו במלחמה עם הערבים כבר כ-100 שנים ברציפות. העסקת הערבים הינה בדיוק כמו הכנסת משאיות הקמח והדלק לרצועת עזה. מדובר בבני אומה המצרה לישראל, וגם אם יש ביניהם ׳טובים׳ אין לנו דרך לסננם, ואין לנו דרך למנוע את דברי ההסתה שמכניסים לאוזניהם במסגד בימי ששי.
משכך, כל בנייה באמצעות ערבים אינה אלא מצווה הבאה בעבירה. וכפי שאמרתי בעבר לאחד מראשי המועצות שהייתי יועצו המשפטי: בנית יפה את יישובך, אך גם בנית יפה את הכפרים שסביבו.
מגוחך שיש קונצנזוס שערביי עזה הם נאצים ועוזריהם, ואילו את ערביי יו״ש שאינם שונים מהם, יש שרוצים להעסיק ביישובינו.
בנימין נתניהו נוהג לומר שעוצמה כלכלית מביאה לעוצמה צבאית. כל הרווחה הכלכלית של הערבים באה מהעסקתם על ידי היהודים. חותני, מראשוני מתיישבי חברון לאחר 1967, מספר שלערביי חברון לא היו בגדים ראויים ורובם הלכו יחפים. והנה עתה כל חברון משופעת בבתי מידות ורכבי יוקרה. ולא רק את בתיהם אנו מממנים אלא גם את נשקיהם ופצצותיהם. כאמור, העוצמה הכלכלית מביאה להתעצמות צבאית.
והכי מצחיק שאנחנו עדיין חושבים שאנו יותר חכמים מהקב״ה. התורה מצווה אותנו בפירוש ׳לא תחנם׳ – לא לתת פרנסה ליושבי הארץ הנוכרים כדי שלא תהיה להם חנייה בארץ. גם הדיון ההלכתי שמתיר העסקת ערבי אם הוא זול מהיהודי ביותר משתות (ששית בארמית) – אינו אלא שטות כי הוא רלבנטי רק לגויים שמקבלים את מרותינו בארץ, ולא לאוייבי ישראל אשר גם אם יהיו זולים לאין שיעור אסור להעסיקם.
פועלים זרים שמגיעים מהמזרח הרחוק וכדומה, מגיעים לתקופות קצובות ללא כוונה להקים משפחה ולהשתקע בארץ, ובטח שללא שאיפות לאומיות כמו של אויבינו-שכנינו הערבים. יש מיליונים של פועלים בעולם שמשוועים לפרנסה טובה כמו זו שיש בארץ וישמחו להגיע. על הממשלה מוטל לייבא בהקדם את הכמות הנדרשת למשק הישראלי ולא להיכנע ללחציהם של קבלנים ויצרנים שממונם חביב עליהם יותר מגופם ומארצם.
