זה לא שאני שונאת את אוגוסט, כמו שאני שונאת את מה שנהיה ממני באוגוסט. בשבוע שעבר – אחרי עוד יום שרק חיכיתי שייגמר כי כשהשעה הייתה עשר בבוקר לא האמנתי שעוד לא חמש – נשכבתי על הספה. לא נשכבתי, התרסקתי. קרסתי. הדמעות התחילו לרדת, מלוות בגב כואב, מיגרנה שמתחילה לשלוח אותות בלמעלה של העיניים.
"למה את בוכה?" שאלה אחת מהן. ולא ידעתי מה יהיה יותר טוב. להגיד את האמת? לשתוק? הרי הפה כבר היה מלא ברוק של בכי והנפש מלאה בייאוש. רציתי פתאום, רציתי שיהיה רגע כזה, שאחת מהן תשאל: זה בגללנו? ואני אענה שכן, ואתחיל לבכות באמת. ואז אסביר להן שקשה לי מאוד ושאני חייבת את ההתגייסות שלהן. לעזור קצת יותר, להיות סבלניות יותר. לא להיפגע מכל מה שאומרים, ולא להוציא מילים בלי לחשוב אם הן עלולות לפגוע. דמיינתי אותנו מתחבקות חיבוק חזק, ושמהרגע הזה כל הקיץ משתנה לטובה. אבל עוד לא הספקתי לענות והיא שאלה: "קיצר, ראית את השלט הקטן?"
אני מצטערת שאני לא מצליחה להשתפר מקיץ לקיץ. כבר שש שנים שאני כותבת פה, ועדיין בכל אוגוסט מגיע הטור השבור. גם אני לא מבינה איך אני לא מצליחה. איך החופש הגדול השנוא הזה מוציא ממני את הכי־הכי נמוך ורע שבי. אני מתביישת, בחיי שאני מתביישת. ממה שיוצא לי מהפה, מאיך שיוצא לי מהפה. אני כאילו לא אני. איפה כל מה שלמדתי, איפה עמוד השדרה שלי. אולי נמס מהחום והלחות.
שום דבר כבר לא שלי. הזמן לא שלי, השינה לא שלי, הנייד לא שלי. אני מפספסת שיחות ומתבאסת על אנשים שלא חזרו אליי, למרות שבשיחה מאוחרת יותר הם מעדכנים שדווקא כן חזרו אליי, ואפילו דיברו עם ילדה בת ארבע, שאמרה שאני לא יכולה לדבר עכשיו כי אני כועסת. אני לא מספיקה לקרוא ווטסאפים, אז אני גם מפספסת אפשרויות, הזדמנויות. לא קיימתי שיחה של יותר מדקה וחצי מאז החמישי באוגוסט, וגם שיחות בזמן נסיעה במכונית כבר בלתי אפשריות, כי כל הלהקה שם איתי מאחור, צועקת, רבה, מתווכחת ורוטנת: נו כבר, תסיימי ת'שיחה היינו באמצע שוקובובובובבוובבובובובובובו!!!
באוגוסט אני לא אני. למשל עבודות בית, שזה משהו שאני חיה איתו ממש בשלום במהלך השנה ואפילו אוהבת. אני אוהבת את הכביסה ואני אוהבת את ה"ויש" הזה שעושים בבוקר, אחרי שכולם "פוזרו". לא סתם בעברית יפה קוראים ל"לטאטא" גם "לכבד" את הרצפה. אני אוהבת את הכיבוד הזה. הוא משמח אותי ומרגיע אותי. אבל באוגוסט אני כל הזמן מרגישה כמו עבד. כל הזמן מנקה, כל הזמן מבשלת, כל הזמן מכבסת. ואני לא מצליחה להפסיק להתמסכן. אין רגע אחד שמשהו ששמת במקום מסוים, יישאר שם. לא הכפיות ולא השלט ולא הגלידה שהוצאתי החוצה שקצת תפשיר כמו שאני אוהבת – כן, כן, הכתבה על הסוכר? תזכירו לי אותה בספטמבר.
בסוף היום אני מסתכלת על הסלון כמו על שדה קרב. צעצועים, קלפים, שאריות של סליים מאוחדות בברית נצח עם השטיח. פה ושם ילדים ישנים דוממים, פה ושם מתבגרות בסלולרי עם אוזניות דוממות. ובכלל האוזניות הארורות האלו. אמורות לעשות שקט אבל עושות הפוך. את עושה אמבטיה לתינוקת ולא מוצאת מגבת אז את קוראת להן. אבל הן לא שומעות. ואז את מתחילה לצרוח, עד שנגמר לך הקול. בסוף את מתייאשת, לוקחת עלייך את התינוקת לחדר כשהיא רטובה. מנגבת, מחתלת, מלבישה, מרדימה. וכשאת מסיימת ופונה אליהן בשקט, הן לא מחוברות לווליום של המציאות, ועונות בצעקות לא קשורות. "אבל התינוקת ישנההה", את צורחת, והנה מתחיל בכי מהחדר, והן מחזירות את האוזניות וחד גדיא.
אין גבולות. אין גבולות לשעות היום, לאוכל. גם כשהם כבר מקיימים את החלום של כל הורה ומשחקים במשחק קופסה, הכול קיצוני. גם הצחוק וגם השמחה. ואני בלחץ. אני בלחץ מהשנ"צ ומהבוקר ומזה שהם לא מסונכרנים. כי אחת דפקה ארבע שעות שנ"צ, ואת ערה לעומת זאת מחמש וחצי בבוקר. מדי פעם המבטים המיואשים שלך ושל האיש שלך נפגשים. זה עוד מעט הסוף, אני אומרת לו. נכון, הוא עונה, רק עוד שבועיים. מי דיבר על זה, אני נובחת עליו, הסוף של הקפסולות של הכביסה – אני יודעת שהיית בסופר שש פעמים מאתמול, אבל חייבים שתקפוץ שוב.
זה לא משתפר. אני לא משתפרת. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים.
