השבוע חווינו את האירוע הקשה ביותר מתחילת המלחמה בעזה, שגבה 21 חללים ועוד עשרות פצועים, חיילי מילואים שעסקו במשימת פיצוץ בתים וחישוף במרחק 600 מטר מגבול הרצועה. זהו האסון השני שנגרם בעקבות פיצוץ מטענים שלנו באזור שעדיין יש בו מחבלים, וזאת כתוצאה משתי סיבות: "שליטה מבצעית", מונח צה"לי מומצא שמשמעותו שאין בשטח שליטה ממשית; והפעלה לא נכונה של כוח, שנובעת מבעיית מקצועיות ואי הפקת לקחים, לצד שיקולים "הומניטריים", משפטיזציה ואילוצי התלות באמריקנים.
בינתיים אנו מדוּוחים שישראל מציעה לחמאס, במקביל לדיבורי "ניצחון בכל מחיר", הפסקת לחימה ממושכת ועוד תמורות שונות בעסקת חטופים נוספת. אם כך, צריך לומר לציבור ביושר שתכלית הפעילות הצבאית בעזה השתנתה. כעת עיקרה ללחוץ על חמאס לשחרר חטופים (על ידי הלחץ בחאן־יונס) ויצירת "פרימטר" בגבול רצועת עזה כדי להחזיר את מתיישבי העוטף.
איך זה מתיישב עם יעדי המבצע? ובכן, מראש ההגדרה של "השמדת יכולות צבאיות ושלטוניות של חמאס" הייתה אמורפית ולא באמת צבאית. זה שנים שהצמרת הפוליטית והביטחונית שלנו מציבה למבצעים מטרות עמומות ומתחומים לא צבאיים, כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה ופוליטיקה. זה לא מקרי; כשההגדרות אינן קונקרטיות, אפשר לפרש אותן לאחור בהתאם להישגים וכך להכריז על הצלחה נאה, מה שכמובן נוח מאוד למטכ"ל ולפוליטיקאים.
הבעיה הזו רחבה הרבה יותר. האמת היא שכמעט כולם, לא רק הפוליטיקאים ואנשי מערכת הביטחון אלא גם רוב גדול של הציבור, שטופים בקונספציית "מלחמות התודעה". הם לא חושבים צבאית וביטחונית. הנה דוגמה. נתניהו אמר: "הפסקת המלחמה בטרם השגת המטרות תשדר מסר של חולשה שיעודד את אויבינו לחשוב שהם יוכלו לנו, ואז הטבח הבא יהיה רק עניין של זמן". נשמע משכנע? ברוכים הבאים לקונספציה.
צבא היבשה צריך לחזור למרכז סדר היום הלאומי. לשם כך, צה"ל צריך לתעדף את השירות הקרבי באופן מוחלט ולהפנות אליו את המוכשרים ביותר
זהו העולם המושגי ששטף את מערכת הביטחון, שבו עושים חישובי תודעה, סמלים, אפקטים ו"הרתעה". האמת שונה בתכלית. גם אם ננצח בעזה מחר בבוקר, צמרת חמאס תושמד וכל החטופים יחזרו, ההתקפה הבאה נמצאת מעבר לפינה. זה בכל מקרה "רק עניין של זמן", מפני שזו לא תוצאה של הנדסת תודעת האויב אלא של מהלכים ריאליים כמו מרוץ חימוש אזורי, מדינות שנשענות על תשתית אנטישמית אסלאמית רדיקלית, ומערך של אינטרסים גלובליים, כלכליים וביטחוניים, שפניו למלחמה.
אף אחד בעולם המוסלמי לא מסתכל ואומר: לפי משך ותוצאות המבצע בעזה אחליט אם לתקוף את ישראל בעוד שנתיים או לא. הם לומדים את המבצע מפני שהוא חושף יכולות ואמצעים, אבל הוא לא ישנה את ההתפתחויות הבעייתיות בציר השואף להשמדת ישראל. אם מפסיקים לחשוב בקטגוריות חסרות משמעות כמו "תודעה" ו"הרתעה", אפשר לזהות זאת.
הממשלה וצמרת הביטחון, כמו רוב הציבור, הולכים שבי אחרי האמירות הללו, השגויות באופן קטגורי. כך אי אפשר לייצר ביטחון לאומי. שיקולים פסיכו־סוציולוגיים הם אשליה עצמית. משחק של פוליטיקאים, לא של מצביאים. יכולות ממשיות, כוח אמיתי, עוצמה ריאלית, תוכניות אסטרטגיות – זה מה שנדרש, וזה בדיוק מה שהמערכת הנוכחית לא יודעת לייצר, והציבור כבר לא ממש יודע לדרוש.
מגפיים על הקרקע
נסכם את האמור עד כה: המבצע בעזה חשוב, אבל צריך להכיר בכך שיעדיו בפועל מוגבלים, ושממילא הוא לא ימנע את המלחמה הבאה. כדי לקדם את הרעה הזו, צריך להסתכל הרבה מעבר לעזה. אם משהו ימנע את המלחמה הבאה, זוהי התעצמות דרמטית של ישראל, שכוללת בנייה מחדש של צה"ל אחרי החלפת דרג פיקודי לא מקצועי ושטוף קונספציה. אם אלה לא ימנעו את המלחמה, הם לפחות יסייעו לנו לנצח אותה.
זה האתגר העצום הניצב לפנינו, וצריך להיות כאן ישרים ונוקבים. בנייה־מחדש לאומית כזו, של צבא שיכול להתמודד עם מפת האיומים האמיתית של ישראל, זו שמבוססת על היכולות של אויבינו ולא על "הערכות מודיעין" מגוחכות ו"הרתעה" מדומיינת, היא פרויקט לאומי עצום. זה לא רק עניין של החלטה פוליטית והפניית תקציבים בהצבעה בכנסת, אלא משימה לציבור כולו. הביטחון הלאומי הוא מאמץ ציבורי, סוג של "דם, יזע ודמעות" נרחב, שדורש הקרבה והתגייסות חברתית נרחבת, מעבר לכל מחלוקת פוליטית.
לב העניין נעוץ בכך שצה"ל צריך להגדיל ולחזק מאוד את צבא היבשה הקרבי, שכפי שכולנו רואים היטב, עדיין עומד במרכז העוצמה הצבאית ונדרש למשימות הקשות ביותר. יש לכך מחיר חברתי לא פשוט. כדי לעשות זאת יהיה צריך לבטל את משטר הפטורים, שגדל לממדי אבן ריחיים על הביטחון הלאומי. שירות ההסדר יכול להיות בנוסח עלי, של אמוניות עזה לצד שירות ללא פשרות. החרדים ברובם אולי לא ירצו שירות קרבי, אבל שירות שלהם במשימות אחרות יוכל לשחרר לשם אחרים. גם החילונים שנטו להעדיף מסלולים לא קרביים, נוחים וקרייריסטיים יותר, יצטרכו לשנות כיוון.
בתוך הצבא, צה"ל שואב זה שנים חיילים ומפקדים מוכשרים לתפקידים אחרים. כך קיבלנו במקום צבא גדול וחכם, צבא קטן ולא כל כך חכם. כדי שצבא היבשה יחזור למרכז סדר היום הלאומי, הצבא צריך לתעדף את השירות הקרבי באופן מוחלט, להפנות אליו את המוכשרים ביותר, ולקדם משם לפיקוד הבכיר.
אך כאמור, זה ממש לא רק עניין צבאי. השירות הקרבי מלווה את האזרח הישראלי עשרות שנים מחייו, והוא צריך לקבל ביטוי לאורך כל הדרך. החיילים צריכים להיתמך בכל המסגרות; חברתיות, פוליטיות, מדיניות ועוד. עלינו לתקן ולהקים מסגרות שמביעות את הכרת התודה הציבורית ומספקות מעטפת של הערכה ותמיכה ממשית לחיילים ולמשפחותיהם, מי שעומסים על כתפיהם את המאמץ הביטחוני.
הבנייה מחדש של צה"ל ושל המערכות העוטפות את השירות הצבאי היא אתגר עצום ודחוף. אין לנו זמן ומשאבים עודפים להטבות והתפנקויות. בלי צבא מחודש, לא נהיה מוכנים לסכנה שאורבת לנו מעבר לפינה. אנו זקוקים להנהגה שמבינה את צו השעה, ולציבור שנכון למאמץ הנדרש. אחרת, ההיסטוריה עלולה להתבונן עלינו כמו שאנו מתבוננים על היהודים משנות השלושים של המאה הקודמת, שנתנו לנוחות החיים ואשליות אופטימיות להסתיר מהם את האיום שניצב לנגד עיניהם. זה הזמן לתיקון קשה, הכרחי וקיומי.
