אירועי הבלהות שפקדו אותנו בחג שמחת תורה תשפ"ד ייזכרו לדורות כאחד האסונות הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ובמידה לא מבוטלת גם בתולדות העם היהודי לדורותיו. בדרך כלל נהוג לציין את זכרם של אסונות כאלה ביום השנה המתאים, ולעצב אותו כיום זיכרון לאומי לשנים ואף לדורות; הדבר נכון גם באשר לימי זיכרון פרטיים. כיצד ובאיזה יום בשנה ייזכרו מאורעות שמחת תורה תשפ"ד, והמלחמה הכבדה שבאה בעקבותיהם בשנים הבאות?
השאלה קשה לפתרון משתי סיבות המשולבות זו בזו. הקושי האחד נעוץ במהותו, במסורתו ובמנהגיו ואפילו בכינויו של יום שמחת תורה, ובהגדרתו כ"זמן שמחתנו". כיצד ישולבו בשנים הקרובות, ובעתיד היותר רחוק, זכר הפשעים המחרידים ותוצאותיהם עם מנהגי השמחה היתרה של החג?
הקושי השני כרוך בעובדה שמרבית האירועים המזעזעים התחוללו בו ביום ממש, שלא כאירועי החורבנות, הרדיפות, השמדות ועל כולם השואה הגדולה, שהתמשכו על פני ימים רבים ואף על שנים לא מעטות, דבר שאִפשר לחכמי הדורות גמישות בבואם לקבוע את ימי הזיכרון הראויים. ההשוואה המתבקשת ליום הכיפורים, בהקשר של המלחמה שמלפני חמישים שנה, אינה מתאימה, שכן אופיו המיוחד של יום הכיפורים וכן התמשכותה של המלחמה ההיא על פני כשלושה שבועות מאפשרים לציין ולהזכיר את המלחמה ואת תוצאותיה הקשות הן ביום הכיפורים עצמו, הן בימים ובשבועות הסמוכים לו, לפניו ולאחריו. שונים הדברים באשר לשמחת תורה ומלחמת עזה.
יש לשער שבשנה הקרובה, וגם בשנים הבאות, תמצא כל קהילה את הדרך המתאימה לה לציין את מאורעות שמחת תורה תשפ"ד, ואולי בשלב מוקדם זה אין צורך להתוות מתכונת אחידה לציון השנתי של המאורעות. עם זאת, כובד האסון ותוצאותיו ההיסטוריות, שרק מקצתן נגלות והולכות לעינינו, מצדיקים את ההצעה לגבש מתכונת בסיסית אחידה ככל האפשר לעיצוב זיכרון המאורעות הקשים במועדם וליישם אותה, אולי כבר בשנה הקרובה. ההצעה המובאת להלן משלבת את המתבקש מעצמו באשר ליום הזיכרון הקבוע, עם מה שאינו מובן מאליו.
הזכרת נשמות וצמצום הקפות
יום שמיני עצרת התגבש כבר בימי הביניים כאחד הימים שמזכירים בו את נשמות הנפטרים. מקורו של המנהג, הגדרת הימים בשנה שבהם נהוגה הזכרת הנשמות, פריסתו הגיאוגרפית של המנהג בקהילות ישראל השונות, טיבה המדויק של הזכרת הנשמות, מנהגי הצדקה הכרוכים בכך – כל אלה ראויים לדיון מפורט שאין זה מקומו. אבל שילוב האזכרה של אסון שמחת תורה תשפ"ד בהבלטה ניכרת, במנהג הקיים זה מכבר, הוא דבר מובן מאליו, ויש לשער שהוא אכן יתקיים ברוב הקהילות שומרות המסורת ובבתי הכנסת, קהילה וקהילה על פי הדרך הנהוגה בה גם כיום.
אל הזכרת הנשמות המורחבת אני מציע לצרף מרכיב נוסף של זכר האסון, והוא צמצום ניכר ומודגש של אחת ההקפות, ערב ובוקר, והכרזה על טיבו ועילתו של הצמצום, בבחינת "מעשי ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה לפנַי?!".
אלא שבכך לא די, לפחות לא בשנים הראשונות לאחר מעשי הרצח, האונס וההתעללות הקשים מנשוא. יש צורך לפתח מנגנון זיכרון נוסף, שיחרוג מן הקהילה הנפרדת אל המרחב הלאומי בכל הארץ, ואולי גם בקהילות בחו"ל שיבחרו ליטול בו חלק. לשם כך אני מציע לפנות אל סוף פרק ח' ואל פרק ט' בספר נחמיה.
בפרק ח' מתוארת באריכות יחסית התנהלותם החגיגית ורבת־השמחה של רוב חגי תשרי באחת השנים של תקופת שיבת ציון בראשית ימי הבית השני. באותן שנים הונהג היישוב הצעיר והדליל בירושלים ובקרבתה בידי עזרא הסופר, הכהן איש הרוח, וחברו נחמיה, הממונה על ארץ יהודה מטעם הממשל הפרסי. היישוב המתחדש בארץ הגיע באותה תקופה להישגים גדולים, ובה הונחו היסודות למדינה היהודית העצמאית העתידה לקום בימי החשמונאים.
עם זאת, היישוב היהודי נתקל בקשיים רבים ומגוונים ובראשם התנגדות עזה מצד תושבי הארץ לעלייה ולהתיישבות היהודים, אפילו בתחום המוגבל של ירושלים וסביבותיה. לצד בעיות הביטחון העיקו על החברה היהודית גם בעיות דתיות, חברתיות וכלכליות קשות, שאיימו על עצם קיומו ועתידו של מפעל שיבת ציון. כל אלה הביאו את עזרא ונחמיה לקבוע יום תענית ציבור ותפילה המונית ביום כ"ד בתשרי, הוא היום השני שלאחר חג שמיני עצרת.
כך נאמר בתחילת פרק ט' בספר נחמיה:
וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱ־לֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱ־לֹהֵיהֶם.
בהמשך הפרק מוצגים התפילות הארוכות ודברי הווידוי שנשאו שבי ציון באותו מעמד, ומתואר גם אירוע הסיום המרשים של אותו יום גדול ובלתי נשכח.
יום זיכרון ממלכתי
בעקבות יום הצום והתפילה שקבעו עזרא ונחמיה באותו יום, כ"ד בתשרי, אני מציע לעצב את היום הזה כיום הזיכרון הממלכתי לאסון שמחת תורה תשפ"ד ולמלחמה שבאה בעקבותיו. ברור שאין להקיש בין המציאות של ימי שיבת ציון, לזו שבה אנחנו חיים כיום במדינת ישראל העצמאית, המתקדמת ורבת הפנים והניגודים. כמו כן ברור שאין טעם, אין מקום ואף אין אפשרות לחקות לא את התפילה שנשאו ראשי העם באותו מעמד ולא את הווידוי הדתי המובהק של שבי ציון על תכניו ויתר פרטיו, ושאין לנהל את המעמד בן זמננו בצום, לבוש שק וזריית אדמה על ראשנו.
עם זאת, קיומה של עצרת ממלכתית בעלת סימני אבל מותאמים לנהוג בדורנו ביום זה, בהנהגתם של ראשי המדינה והציבור, נראה בעיני צעד נכון וראוי. לצד האירוע הממלכתי יוכלו גופים שונים לקיים גם עצרות מצומצמות של זיכרון, תפילה, צום וכדומה, על פי המתכונת הדתית המוכרת או על פי מתכונת אחרת כגון שירה, נגינה, קריאה, הקרנת סרטים, העלאת זיכרונות, השמעת סיפורים ועוד – הכול על פי טעמם של הקהלים והקהילות שיבחרו לאמץ את הרעיון.
דברים אלה כוחם יפה לשנה הבאה ולשנים הבאות בהסתייגות אחת הכרחית: בשנים שבהן יחול חג שמחת תורה ביום חמישי יידחה המעמד ליום ראשון ואולי אף ליום שני הקרובים. כך יהיה כבר בשנה הבאה, תשפ"ה, שבה יחול שמחת תורה ביום חמישי בשבוע.
שורות אלה כשלעצמן אינן בגדר תוכנית להפעלה כי אם בסיס למחשבה ולדיון. אני מציע לגופים הממלכתיים המופקדים על נושאים מסוג זה לשקול את הדברים בחיוב, ולקדם את מימוש הרעיון כבר בשנה הבאה עלינו לטובה.
מאבל להתחדשות
יכול הייתי להסתפק בדברים הללו ולקוות שיימצא מי שיקדם אותם מן הכוח אל הפועל. אבל אני מבקש להעלות כאן רעיון נוסף.
נשוב אל ספר נחמיה. על פי המסופר שם, שבי ציון לא הסתפקו בתפילות, וידויים וצומות באותה אסיפת עם חד־פעמית. את היום הגדול ההוא הם נעלו בחתימה על מסמך שכּונה "אמנה", ושעיקרו הוא עיצוב מחודש של האומה העתיקה השבה ומתגבשת מחדש בארץ. אמנה זו נועדה לשחרר את עם ישראל של שיבת ציון מן הקלקלות הרבות שדבקו בו ולעצב אותו כראוי, תוך אימוץ המרכיבים הראשיים של התרבות היהודית העתיקה, ועימם שורה של תקנות ומנהגים הנדרשים במציאות החדשה.
השעה אינה כשרה עדיין ליצירת חוקה מלאה למדינת ישראל כפי שנהוג ברוב המתוקנות שבמדינות, אבל אין ספק שמדינת ישראל בעת הזאת זקוקה ל"אמנה" חדשה שבה יועלו קווי היסוד של המדינה המשתקמת, אולי בדומה למגילת העצמאות. האם יש יום מתאים יותר לחידוש האמנה הממלכתית בדורנו מיום הזיכרון לאירועי אותו חג שמחת תורה עקוב מדם?
וכך מתואר מעמד כריתת האמנה בתחילת פרק י' בספר נחמיה: "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ". בראש רשימת החותמים מתנוסס שמו של נחמיה בן חכליה, הממונה על הארץ מטעם מלך פרס, ואחריו שורה ארוכה של מנהיגי העם. עם תום הרשימה מציין עורך הספר כי גם "שְׁאָר הָעָם… נְשֵׁיהֶם בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם כֹּל יוֹדֵעַ מֵבִין מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה".
הפסוקים שבחרתי לצטט מסווים בכוונת מכוון את התוכן העיקרי של האמנה, שכרתו מנהיגי העם ושאותה אישרו גם "שאר העם". תוכן זה הוא הסכמה מלאה לשמור את מצוות התורה, על כלליהן ומקצת פרטיהן. ברור שהאמנה שאני מציע לחדש תותאם לאופייה של מדינת ישראל המודרנית על מגוון הדעות והעמדות הקיימים כאן, וכל מילה נוספת בעניין זה מיותרת. אבל כדאי לשקול את הרעיון של כריתת אמנה לאומית מחודשת בעקבות השבר הגדול שאירע לא מזמן, ושאת תוצאותיו איננו מסוגלים אף לשער כהלכה.
אין ספק, עיצוב האמנה החדשה לא יעבור בנקל והוא ייכרך בשורה ארוכה של ויכוחים וכיפופי ידיים, לשמם ושלא לשמם, והניסיונות שכשלו עד כה לחקיקת חוקה יוכיחו. כמו כן, ברור לחלוטין שגם אם יעלה הרעיון יפה לא יהיה בו אפילו כדי מבוא משמעותי לחוקה שלמה ומלאה. ועם זאת, דומה שאפילו מסמך "רזה" שחותר אל הערכים המשותפים לכולנו ושעליו יסכימו לחתום רוב ראשי העם – ולא נשאל כאן מי ומי הם ראשי העם שיתבקשו לחתום על האמנה החדשה – יהיה בו כדי להביא ברכה ותיקון אל ביתנו המשותף שגגו דולף, חלונותיו פרוצים ודלתותיו חורקות.
נראה שאין יום מתאים לדבר מאשר יום הזיכרון לאסון שמחת תורה תשפ"ד. כך יהפוך יום הזיכרון מיום שכולו אבל ליום של תקווה וחידוש נעוריו של העם היושב בציון.
