יש סוגים שונים של שנאה. בחברות גזעניות שונאים אנשים בגלל צבע העור שלהם, בחברות הומופוביות שונאים אנשים בגלל הנטייה המינית שלהם, ובחברות מקוטבות יש זינוק בסוג ספציפי מאוד של שנאה: בחברות כאלו, אנשים שונאים אנשים בגלל הדעות הפוליטיות שלהם.
בעולם מתוקן, חוסר הסכמה איננו מוליך בהכרח להתגברות השנאה. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן. המהפכה הדיגיטלית יצרה מציאות שבה קיטוב אידיאולוגי הופך במהירות הבזק לקיטוב אמוציונלי. במציאות החדשה, במקום שבו גוברת אי־הסכמה, שם גוברת הסלידה והשנאה.
מדובר בתופעה עולמית. בעבר, אנשי ימין בארצות הברית ובאירופה התנגדו מבחינה רעיונית לאידיאולוגיה של השמאל, אבל לא שללו מבחינה אישית אנשים שהם שמאלנים. בעבר אנשי שמאל היו מסוגלים לסלוד מהאידיאולוגיה של הימין, אבל לחבב באופן אישי אנשים ימנים. הימים הללו חלפו. בחברה מקוטבת, קשה לייצר שלילה של אידיאולוגיה מתחרה ללא שלילה גורפת של האנשים שמאמינים בה. כל צד מייחס לצד השני כוונות רעות ותכונות גרועות, ומדמיין שהאנשים שמאכלסים את המחנה הנגדי הם בעלי אישיות רקובה ומושחתת.
בסקר שנערך בארצות הברית בשנות השישים נשאלו אמריקנים האם יפריע להם אם הבן או הבת שלהם יתחתנו עם מישהו שיש לו דעות פוליטיות הפוכות משלהם: רפובליקנים נשאלו האם יפריע להם שהילדים שלהם יתחתנו עם מישהו שתומך במפלגה הדמוקרטית, ולהפך. בשנות השישים, רק ל־4 אחוזים מן הנשאלים זה הפריע. בשנים האחרונות הסקר הזה נעשה שוב, והתשובות השתנו באופן קיצוני. כיום, ליותר מחמישים אחוז מהאמריקנים יפריע שילדיהם יתחתנו עם מישהו מהצד השני של המתרס הפוליטי.
בפלוגות המילואים נמחקה השנאה והוחלפה באחווה, גבורה וסולידריות. הקרע שהתאחה בתוך היחידות, הפך לצעקה שיצאה מתוכם לעבר החברה הישראלית
המשמעות של הממצאים הללו דרמטית: אם חמישים אחוז מתנגדים לנישואים בין בני זוג שמשתייכים למחנות פוליטיים שונים, זה אומר שחצי מאזרחי ארצות הברית מזהים נישואים כאלה כסוג של "נישואי תערובת". בעבר המונח הזה נשמר לנישואים בין בני דתות שונות, היום הוא תקף גם לנישואים בין מי שמזדהים עם מחנות פוליטיים שונים. לאחר המהפכה הדיגיטלית, יותר ויותר בני אדם מביטים באנשי המחנה הפוליטי הנגדי ורואים בהם זן אחר של בני אדם.
מגפה עולמית
כשנגיף מתפשט באוכלוסייה, אנשים רבים נהיים חולים. אבל יש הבדלים בין החולים, בהתאם למידת הרגישות שלהם למחלה. יש מי שסובלים מסימפטומים קלים, ויש אנשים, פחות בני מזל, שמפתחים סימפטומים מדאיגים. הם חווים מחלה קשה עם סיכון מוגבר להסתבכות רפואית.
מגפת הקיטוב היא אומנם מגפה עולמית שמתפשטת בעולם ופוגעת בחברות רבות, אבל יש הבדלים ביניהן, בהתאם למידת הרגישות והפגיעות. מדינת ישראל, כך נראה, היא חברה פגיעה במיוחד. כשהחברה הישראלית נדבקה בווירוס, היא חטפה גרסה קשה וקטלנית שסדקה אותה והחלישה אותה.
בשנים האחרונות, ובייחוד בתשעת חודשי המריבה על החקיקה המשפטית, כל שרשרת הייצור של הקיטוב עבדה בישראל שעות נוספות. אי ההסכמה ברמה האידיאולוגית הפכה לשנאה ברמה האמוציונלית, שחסמה את היכולת לשיתופי פעולה בין המחנות. החולשה הישראלית נקלטה היטב ברדארים של אויביה, והגבירה את התיאבון שלהם. נזקי הקיטוב זרעו בחברה הישראלית הרס עצמי בל יתואר.
האלכימיה שמתרחשת בתודעתם של בני אדם בחברה מקוטבת היא פשוטה ואכזרית: מה שהם מרגישים כלפי אידיאולוגיה כלשהי, הופך למה שהם מרגישים באופן אישי כלפי האנשים שמחזיקים באותה אידיאולוגיה. אדם שחושש מהאידיאולוגיה של "השמאל", מתחיל לחשוב מחשבות מאוד רעות על האנשים שמחזיקים בעמדות של שמאל. אדם שחרד מהאידיאולוגיה של "הימין", מתחיל לפתח רגשות סלידה כלפי אנשים שמחזיקים בעמדות של ימין.
הנה הסבר לתופעה: אדם שנדבק בווירוס מסתכל על אדם אחר והוא מפסיק לראות אותו. הוא רואה רק את הדעה הפוליטית שלו, שצובעת את כולו. דַמיינו אדם ביישן, חובב טניס, בשלן מצטיין ובעל חוש הומור מוזר, שמחזיק בעמדות שמאל. בחברה מקוטבת, האדם הזה הופך לדבר אחד בלבד: שמאלני. הפרט האחד, הפוליטי, בולע את התדמית שלו ומסתיר את מלוא המגוון של האישיות שלו. וכשהאדם נהיה הדעה שלו, אז מה שאני מרגיש כלפי הדעה שלו הופך למה שאני מרגיש כלפיו.
סדנה לניקוי רעלים
איך מרפאים קיטוב? יש לכך מתכון עם שלושה מרכיבים: מפגישים בין אנשים בעלי דעות שונות, ללא תיווך דיגיטלי ולאורך זמן. כשזה קורה, האנשים מגלים את כל הגוונים ואת כל הממדים האחד של השני. הם מגלים, למשל, שהמאפיין הימני של האדם מבטא את מי שהוא הרבה פחות מחוש ההומור שלו, התחביבים שלו והכישורים החברתיים שלו. כשזה קורה, אנחנו קולטים שהעולם של האדם שמולנו גדול ועשיר יותר מהדעה הפוליטית שלו, שמפסיקה פתאום להסתיר אותו. וכשהפוליטיקה של האדם חוזרת למקומה הטבעי, האלכימיה מפסיקה לעבוד. מה שמרגישים כלפי הדעה, מפסיק להיות מה שמרגישים כלפי האדם.
אחרי תשעה חודשים של מריבה לאומית, פרצה מלחמה. למעלה מ־300 אלף ישראלים התגייסו למילואים. הם התכנסו אל תוך יחידות ופלוגות שבהן ישראלים עם דעות שונות וזהויות שונות התחככו זה בזה בצורה האינטנסיבית ביותר שניתן לדמיין, וכל זאת פנים אל פנים, ללא תיווך דיגיטלי, ולאורך זמן רב. בעל כורחם הם עברו סדנה לניקוי רעלים. התוצאה הייתה בהירה ומעוררת תקווה: בפלוגות המילואים נמחקה השנאה והוחלפה באחווה, גבורה וסולידריות. בפלוגות המילואים נוצר כור ההיתוך של הישראליות החדשה.
הקרע שהתאחה בתוך היחידות, הפך לצעקה שיצאה מתוכם לעבר החברה הישראלית כולה: הם דורשים מאיתנו, הישראלים שלא עברו את הסדנה לניקוי רעלי הקיטוב, להתעלות מעל הדחפים הגדולים שגורמים לנו לחזור ולריב. אחד מהמילואימניקים הללו, הזמר, השחקן והגיבור הישראלי עידן עמדי, ביטא זאת כך: "אין לעם הזה יכולת כרגע לסבול את הריבים הטיפשיים האלו. פשוט אין אוויר לזה. הוא כולו מופנה להכלת הכאב, להושטת יד לאחים ולאחיות שלנו, ללחימה בחזיתות השונות. תפסיקו להתכתש בטוויטר, באולפנים, במסיבות העיתונאים. אנחנו צריכים שתפסיקו. אנחנו צריכים שתאפשרו לנו להיות מאוחדים עד שנחסל את מי שרוצים להשמיד אותנו".
האסון שהתרחש השבוע ברצועת עזה שבו נפלו 21 לוחמים מזכיר לנו את המחיר הגדול שמשלמים אנשי המילואים, ומזכיר לנו גם את החוב הגדול שיש לנו כלפיהם. והם, אנשי המילואים, יודעים לספר לנו איך אנחנו יכולים לשלם להם בחזרה: לא לחזור לריב.
מבחינה פסיכולוגית וסוציולוגית, פלוגות המילואים מצליחות ליצור קהילה שכמעט לא קיימת כיום בכל העולם המערבי. אלו קהילות שיש להן שתי איכויות שבדרך כלל לא באות ביחד: גיוון ולכידות. בדרך כלל, איפה שיש גיוון פוליטי אין לכידות, ואיפה שיש לכידות אין גיוון. במהלך תשעת חודשי המריבה, כשראינו קבוצה מלוכדת ידענו בסבירות גבוהה שזוהי קבוצה הומוגנית, שכל חבריה מחזיקים באותה תפיסת עולם. מהצד השני, איפה שראינו דרגה גבוהה של גיוון, ידענו שלא נמצא לכידות. זה קרה אפילו בתוך משפחות, שלא יכלו לשבת יחד סביב שולחן הסדר. ואז פרצה המלחמה, והופיעו פלוגות המילואים שמציגות לחברה הישראלית מודל של קהילה, ששוברת את כל הכללים הבלתי נראים שנוצרו על ידי המהפכה הדיגיטלית. זוהי קהילה מגוונת ומלוכדת בעת ובעונה אחת.
מלחמה שעושה שלום
בימי היישוב ובשנות המדינה הראשונות, הרבה מאוד ישראלים ראו בקיבוצים מודל של ישראליות מופתית. הם הסתכלו על אורח החיים הקהילתי, השוויוני והחלוצי של הקיבוצים, וקיבלו מהם השראה. הנטיות הלאומיות והשוויוניות שאפיינו ישראלים רבים באותם ימים, נבעו בין השאר מההשראה שקיבלו מהקיבוצים.
בשנות התשעים, הישראלים כבר לא קיבלו השראה מהקיבוצניקים. באותה תקופה החלו לקום בזו אחר זו חברות הזנק טכנולוגיות. בראשית המאה ה־21 זכו החברות להצלחות ענק והציבו סוג אחר של מודל לחיקוי. הישראלים מסתכלים על האופן שבו כמה יזמים חולמים יחד חלום ויוצאים להגשים אותו תוך הפגנת חדשנות, נועזות ויצירתיות, ומקבלים מהם השראה.
בעבר הגיעו לישראל תיירים ומתנדבים מכל העולם, כדי להכיר מבפנים את הקיבוצים. מראשית המאה הנוכחית מגיעים לישראל תיירים וקבוצות מכל העולם כדי ללמוד על הפלא של ההייטק הישראלי. הקיבוצים הדגימו את מה שמיוחד בסוציאליזם הישראלי; חברות הסטארטאפ הדגימו את מה שמיוחד בקפיטליזם הישראלי.
בשנת 2023 נוצר בישראל מודל חדש ומעודכן של קהילות מופת: פלוגות המילואים. הקהילות הללו אינן מודל של אידיאולוגיה סוציאליסטית, כמו הקיבוצים, וגם לא של אידיאולוגיה קפיטליסטית, כמו אצל ההייטקיסטים. אלו קהילות מופת שמדגימות את האפשרות להתעלות מעל האידיאולוגיות.
כשאנחנו מעריצים, אנחנו משתנים. חברה שמעריצה אנשים עשירים, היא חברה שנוטה להיות חומרנית; חברה שמעריצה אתלטים, היא כנראה חברה ספורטיבית; חברה שמעריצה אינטלקטואלים, היא כנראה חברה עם רמת אוריינות גבוהה; חברה שמעריצה גנרלים, היא כנראה חברה עם נטיות מיליטריסטיות. מושא ההערצה שלנו משנה אותנו. משהו מהאיכויות שלו נכנס לתוכנו. כיצד נראית חברה שמתבוננת בפליאה ובהערצה על פלוגות המילואים? כשאנחנו מעריצים את ההקרבה של המילואימניקים, אנחנו נושמים פנימה גם משהו מהאחדות והלכידות שלהם.
קהילות המופת החדשות הן תוצר לוואי לא מתוכנן של המלחמה. אלה קהילות שעשויות מאלפי אנשי ונשות מילואים, שעזבו את בתיהם כדי להילחם באויבים של ישראל, ובפועל מביאים שלום אל תוך ישראל. 
ספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן, העוסק במריבה ובמלחמה, עתיד לראות אור לאחר חג הפורים
