אסון קריסת המבנים באל־מע'אזי מתחיל במחסור חמור בחומרי נפץ תקניים מסוג TNT בכל רחבי העולם.
המחסור הזה נוצר בעקבות מלחמת רוסיה־אוקראינה והתעצם מאוד בגלל המלחמה בעזה, וגם בשל ההכנות למלחמה אפשרית בהיקף מלא בין ישראל לחיזבאללה. בחיל התותחנים משתמשים במלחמה הזאת אפילו בחומרי נפץ ששנת הייצור שלהם היא 1953.
באסון השבוע נפלו 19 חיילי מילואים בקריסת שני מבנים שבכל אחד מהם הוטמנו כ־10 מוקשים ישנים, כתחליף ל־TNT. המוקשים הופעלו לפני הזמן המתוכנן בעקבות ירי של שתי פצצות אר־פי־ג'י לעבר המבנים שכוחותינו מלכדו. שני לוחמים אחרים נהרגו מפגיעה ישירה של אר־פי־ג'י נוסף בטנק המרכבה שלהם.
הריסת המבנים היא חלק מהכנה של אזור החיץ, "פרימטר", ברוחב קילומטר לכל אורך הגדר המקיפה את רצועת עזה. התוכנית היא שכל פלסטיני שינסה להיכנס לאזור החיץ לאחר המלחמה ייפגע מיד מירי.
הבעיה היא שלאורך רצועת החיץ יש אלפי מבנים שצריך להרוס. אילו היה בידי הכוחות חומר נפץ קל להפעלה מסוג TNT אפשר היה לעבור מבית לבית באופן מהיר יחסית. ה־TNT נחשב לחומר "יציב", כלומר הוא אינו מסוכן כמעט בכלל עד שמפעילים אותו בפשטות באמצעות מצת. התחליפים, כמו המוקשים הישנים שבהם נעשה שימוש או חומרים אחרים, מסורבלים להפעלה ולעיתים מסוכנים לכוחות גם בזמן שמעבירים אותם ממקום למקום. וככל שזמן ההתקנה ארוך יותר כך גדל הסיכון: באסון ביום שני חוברו המוקשים זה לזה באמצעות חוטי תיל, לקראת הפעלתם. חיילים רבים היו מעורבים בתהליך הזה. זמן ההתארגנות הממושך אפשר לחמאס להכין את המתקפה הקטלנית. המספר הגבוה של חיילים בתוך המבנים שקרסו, הגדיל את ממדי האסון.
כמו בכל אירוע של לחימה, גם מאסון אל־מע'אזי אפשר להפיק לקחים מקצועיים לצד תובנות ארוכות טווח. בצד המקצועי, שוב הוכח כי המחסור בכוחות הנדסה קרבית מיומנים ברצועת עזה הוא גדול. אי אפשר לבוא בטענות לחיילים שנהרגו במשימה של הריסת הבתים: המיומנות שלהם בפעילות כזאת היא בסיסית ביותר. הלוחמים שייכים לחטיבה 261, שהוקמה בידי אהרון חליוה (כיום ראש אמ"ן) כאשר היה מפקד בית הספר לקצינים, בה"ד 1. היא מבוססת על מדריכים וחניכים מבסיס ההדרכה לצד גדוד המילואים שנפגע. רוב הידע והניסיון שלהם בחבלה נצבר תוך כדי תנועה.
למעשה, בצה"ל יש רק יחידה אחת שמתמחה באמת בפעילות הנדסית שקשורה לחומרי נפץ – יחידה הנדסית למשימות מיוחדות, יהל"ם. גם הידע המקצועי שלהם אינו חריג בהשוואה בינלאומית, אבל היא אחת הטובות מסוגה בעולם בזכות ה"קרביות" הרבה. הבעיה היא שמרבית כוחות יהל"ם, בסדיר ובמילואים, עסוקים בימים אלה במשימה המורכבת של השמדת המנהרות התת־קרקעיות. מכיוון שכך, המשימה של פיצוץ המבנים הרבים באזור החיץ חייבת להיעשות על ידי כוחות מיומנים פחות.
חשוב להבין כי יש נקודות דמיון בין האסון ביום שני ובין האסון שבו נהרגו שישה לוחמים ועוד 24 נפצעו (כולל הזמר עידן עמדי) באסון התפוצצות חומרי הנפץ באל־בורייג' ב־8 בינואר. כאז כן עכשיו, חומר הנפץ הקטלני "טופל" על ידי כוחותינו. אלא שבאל־בורייג' חומר הנפץ היה שונה, והסיבה לפיצוץ הגדול הייתה ירי טנק של כוחותינו לעבר מטרה חשודה. הפיצוץ הגדול התרחש בשל צירוף מקרים נדיר, שקשה היה לחזות אותו. לעומת זאת, את האסון באל־מע'אזי אפשר היה לצפות כדרך פעולה אפשרית של חמאס.
ומדוע לא הופצצו המבנים מהאוויר, בלי סיכון לכוחות? משתי סיבות. סיבה אחת היא שכל פצצת אוויר מדויקת, שעלותה גבוהה מאוד, נשמרת לקראת המשך הלחימה בעזה, ובעיקר למקרה של מלחמה בחזיתות הנוספות. גם בתחום הזה המלאי רחוק מלהיות אינסופי.
מעבר לכך, לפיצוץ מבנים באמצעות חומרי חבלה מהקרקע יש יתרונות רבים: כאשר משמידים מבנה מהאוויר, הוא בדרך כלל נוטה על צידו ואחר כך קשה מאוד להשלים את ההריסה באמצעות דחפור. לעומת זאת, בשימוש בחומרי נפץ מהקרקע כל מבנה קורס ממש אל תוך עצמו. בשלב הבא באים הדחפורים ו"משטחים" את הקרקע.
ועכשיו, לתובנה הרחבה: האסון הגדול השבוע התרחש בגזרה "כפרית" יחסית, קרובה מאוד לגדר הגבול עם ישראל, תחת אוגדת עזה, האוגדה המרחבית 143 הממונה על ההגנה לאורך גבול עזה, ולא אוגדה 98 שמבצעת את המשימה ההתקפית בלב ח'אן־יונס. כלומר, מדובר באזור לחימה שאמור להיות מסוכן הרבה פחות.
למעשה, מדובר באותה אוגדה שקרסה בבוקר 7 באוקטובר תחת מתקפת הנוח'בה. מפקד האוגדה שנחשב אז נעדר במשך שעות ארוכות, עד שנמצא חי בחמ"ל במפקדת האוגדה, תא"ל אבי רוזנפלד, הוא שפיקד ביום שני על משימות החילוץ של הנפגעים הרבים. החילוץ נעשה תחת "גשם" בלתי פוסק של פצצות תאורה, שירו התותחנים כדי להפוך את הלילה ליום. לטובת החילוץ הוזעקו כוחות מיחידות פיקוד העורף לצד יחידה 669 של חיל האוויר וכוחות כיבוי והצלה אזרחיים, בראשות נציב כיבוי והצלה ארצי, ש"חוילו" ליום אחד.
המקום שבו אירע הפיצוץ הקטלני מרוחק רק 600 מטר מגדר המערכת המקיפה את הרצועה, לא הרחק מקיבוץ כיסופים. לכאורה, צה"ל "השתלט" על האזור הזה כבר מזמן.
וזו המסקנה החשובה: בכל מקום ברצועת עזה עדיין יש חוליות חמאס שפועלות באופן עצמאי, ככוחות גרילה. הסכנה הזאת תישאר לאורך זמן. צה"ל יתמודד עם חוליות כאלה כל עוד ישמר את השליטה הביטחונית הפיזית בתוך רצועת עזה.
אומנם הסכנה תלך ותפחת עם הזמן, אבל היא לא תיעלם לעולם. אחרי הכול, גם בזמן שצה"ל פעל בתוך רצועת עזה באופן רצוף לפני ההתנתקות, ואפילו כיום ביהודה ושומרון, יש פיגועים. מכל אירוע חייבים להפיק את מרב הלקחים לקראת המפגש הישיר הבא עם כוח חמאס.
