הרב שרקי טוען במאמרו ש"ההלכה היהודית אינה כופה על היחיד שום התנהגות דתית". תפיסה זאת מנוגדת לעמדת הרמב"ם, שרואה בכפייה הדתית מצווה אלוהית: "שציוונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה… עד שלא יהיו מצוות התורה ואזהרותיה נדונות לפי אמונת כל איש" (ספר המצוות, מצוות עשה קעו).
אמנם לפי החזון־איש בימינו אין להוציא להורג כופרים באמצעות הורדה לבור (יורה דעה, סימן ב, סעיף קטן טז), אבל העונש "מכת מרדות", המוזכר עשרות פעמים ב"שולחן ערוך" בנוגע למי שאינו מקיים מצוות דרבנן, לא בוטל. לכן לא ניתן לומר ש"כל דרכי אכיפת ההלכה… נוטרלו לחלוטין על ידי ספרות זו עצמה". סנקציית הנידוי, המתקיימת גם היום בחלקים נרחבים בחברה החרדית כלפי מי שלא הולך בתלם, נובעת מרוח הכפייה המנשבת בהלכה. כיום החברה החרדית מצויה בעמדת מיעוט, ולכן החוק שהוצע לפני כמה חודשים, למנוע ברחבת הכותל תפילות שאינן אורתודוקסיות, לא עבר, אבל אם הרכב האוכלוסייה בישראל ישתנה – גם הכפייה בוא תבוא.
הרב שרקי מבקש לפוגג את החשש ממדינת הלכה שרוב אזרחיה דתיים (תסריט ריאלי מאוד מבחינה דמוגרפית בעוד כמאה שנה), אבל הצעותיו רק מעצימות את החרדה המוצדקת ממציאות זו. במדינה זו "הריבון הוא הבורא, והוא מקור סמכותה של המדינה". עצם קביעה זו מעוררת דחייה בקרב אוכלוסייה חופשית ואוטונומית. במדינת ההלכה שהוא מציע יתקיים מוסד עליון שיהיה לו "כוח לפסול חוקים מעטים העומדים בניגוד לבסיס המשפט העברי". קשה אולי לדמיין שייאסר על נשים לכהן כשופטות משום ש"אשה פסולה לדון" (שו"ע חו"מ ז, ד), אם כי עד היום אין דייניות בישראל, או שייקבע שבעת סכנת מוות יש להציל גברים תחילה (שם, יו"ד רנב, ח), אבל כן יש לחשוש שגוף זה יפסול את המעמד החוקי של נישואים אזרחיים הנעשים בחו"ל, כדי להעצים את שליטת הרבנות.
הרב שרקי בעצמו כותב שגוף כזה יאסור הכרה חוקית בזוגות חד־מיניים ויאסור תמיכה של הרשויות ב"ערבי תרבות שאינם עולים בקנה אחד עם הקונצנזוס הערכי של עם ישראל". אמנם לא נראה שיכו ב"מכת מרדות" גברים שישמעו שירת נשים (שם, אה"ע כא, א), אבל הדרת נשים משירה באירועים ממלכתיים לא נראית דמיונית נוכח הדרתן של נשים משירה במסגרת אירועים המתקיימים בימינו בתוך החברה הדתית.
