זה היה אחד השבועות הקשים מאז 7 באוקטובר. שבוע שבו לצד השכול והדאגה המייסרת לשלומם של החטופים, צפה במלוא עוזה השאלה איפה אנחנו עומדים כאומה: איך ומתי ישובו החטופים, האם אנחנו בכלל מנצחים, כיצד ייראה היום שאחרי, האם נכון לחשוב במונחים של היום שאחרי, ובכלל מתי כבר נראה את השחר העולה.
החדשות הטובות הן שבגדול אנחנו כנראה מנצחים, אבל עדיין לא הפנמנו את זה. ולא, אלה לא רק ההרס והחורבן שהמטנו על עזה, שרק כאשר העזתים ישובו למה שהיה פעם ביתם, הם יתחילו להבין את גודל השבר. העניין החשוב יותר הוא שלמרות גל השנאה ששוטף את העולם הערבי, למרות פרץ האנטישמיות הגלובלי, למרות שהצליחו להביא אותנו להאג ולמרות לחצים בינלאומיים חסרי תקדים – ארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, הסכמי השלום עם ירדן ומצרים וגם הסכמי אברהם עומדים על מכונם. הזירה הצפונית אומנם רועשת אבל בינתיים הצלחנו למנוע מאיחוד החזיתות להתממש, ובזירה המצרית הוכיחה ישראל שהיא נכס חיוני ליציבותה הפנימית של שכנתה מדרום. אף שבעיית המנהרות בציר פילדלפי נותרה בלתי פתורה, ישראל הראתה שהיא יותר משכנה טובה.
בשבועות הראשונים למלחמה ירדה כמות הגז הטבעי שנמכר למצרים, אך כעת לא רק שהיא שבה לרמתה הקודמת – היא גם עלתה ומפצה את מצרים על מחסור אקוטי המשפיע על יציבותה ועל חיי היום־יום שבה. בזמן שבמצרים עסוקים בבעיות בגבול עם אתיופיה וביבשת שנושפת בעורפה, הידיעה שישראל היא שכנה יציבה ושותפת סחר נאמנה היא משמעותית מבחינת קהיר.
הגבול עם ירדן נותר יציב גם הוא, למרות אתגרים והתגרויות בהשראה איראנית בדרום רמת הגולן. מאז תחילת המלחמה המשטר הירדני לא החמיץ שום הזדמנות ושום זירה – ביתית, ערבית או בינלאומית – לירוק על מדינת ישראל אש וגופרית. נוסף על כך, הירדנים ביטלו את ההסכם פורץ הדרך בין המדינות להתפלת מים תמורת חשמל במימון אמירותי, שהיה מביא רווחה עצומה למדינתם המתייבשת. אבל האמת היא שדווקא מהכיוון הירדני, על כל הבעייתיות שבו, מסתמנים אולי קווים לדמותו של היום שאחרי.
באופן מפתיע משהו, אחת ממילות המפתח היא קפטגון, קוקאין לעניים, שנמצא על מחבלי חמאס שפשטו על העוטף. הסם, שאפשר להם לנוע, לאנוס ולרצוח ללא עכבות, מגיע ממקום ייצורו בסוריה. בשנים האחרונות התפשט השימוש בקפטגון ברחבי המזרח התיכון, אולם יעדו העיקרי הוא מדינות המפרץ העשירות. שם תפחה הצריכה שלו לממדים של מגפה, החל מילדי בית ספר צעירים, עבור בבליינים וכלה בנהגי משאיות שנוטלים אותו כדי לא להירדם על ההגה בנסיעות ארוכות.
מסעו של הקפטגון למדינות המפרץ מתחיל בסוריה ועובר דרך ירדן, המשמשת כנקודת הפצה לכל רחבי המזרח התיכון. הירדנים משלמים מחיר כבד על כך. הקפטגון הוא אמצעי הייצור ומקור הרווח העיקרי של המשטר הסורי ושל גופים הקרובים אליו. בחודשים האחרונים הירדנים מצאו עצמם מתמודדים עם ממדים גדלים והולכים לא רק של הברחות סמים אלא גם של הברחות נשק מתוחכם, קל ובינוני. תעוזתן של כנופיות המבריחים גברה, והצבא הירדני נאלץ להתמודד עימם ישירות.
הברחות הנשק הללו מסכנות לא רק את ירדן אלא גם את ערב הסעודית. נוכח ההשלכות הפנימיות והאזוריות, הצבא הירדני העלה לאוויר מטוסים שחדרו לשטח סוריה במטרה לפגוע בשיירות המבריחים. זהו אומנם צעד בכיוון הנכון, אבל רחוק מלהיות ממשי או מספק. עם זאת, המשטר הירדני אינו מעלה על דעתו לפעול בגפו נגד בתי החרושת לייצור הסם, שנמצאים בצמידות למתקני צבא וממשלה סוריים. הם עומדים על כנם וכנראה יישארו כך עוד זמן רב אלא אם יחול שינוי דרמטי באזור, שעשוי להתרחש כחלק בלתי נפרד מהיערכות אזורית חדשה ביום שאחרי. אחד הדברים הברורים כבר כעת הוא שאם יבוא פתרון לבעיית עזה הוא יהיה בעל אופי אזורי, וייקח בחשבון את הבעיות, השאיפות והיכולות של מדינות האזור. כמו הנורמליזציה עם סעודיה למשל.
לדחוק את קטאר
אלא שאם וכאשר יגיע היום שאחרי, אחד התנאים העיקריים לכך שסעודיה, האמירויות ומצרים ייטלו חלק בשיקום וניהול עזה הוא שקטאר שנואת נפשם לא תהיה שותפה. או אז יצטרך להימצא המנגנון שישאיר את הקטארים מחוץ לתמונה העזתית הכוללת ויאפשר פתרון אחר. אחרת, הקטארים יהפכו שוב למנוע של טרור. הם כבר הוכיחו שהם יכולים לעשות זאת היטב.
אחד הפתרונות האפשריים הוא להפוך את קטאר לנושאת הדגל האזורית של המלחמה בקפטגון. אם יש משהו שקטאר הייתה עקבית לגביו לאורך השנים הוא איבתה למשטרו של בשאר אל־אסד. אולם מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה נותבה השנאה הזו למקומות רעילים, בדמות מימון קטארי לקבוצות ג'יהאדיסטיות ואסלאמיסטיות רדיקליות כמו ג'בהת אל־נוסרה וחמאס. אם במקום זאת ינותבו קטאר ומדינות האזור, בהנהגה ובשיתוף פעולה אמריקניים, לפעולות שיטור אזוריות ולמלחמה בהפצת סמים ואולי אפילו בסחר בבני אדם, זה יהיה פתרון אזורי בעל פוטנציאל מעולה להשתלבות מיטבית.
התשתית לכך קיימת. קטאר מוגדרת כ"בעלת ברית של ארה"ב שאינה חברה בנאט"ו", ואילו לירדן יש הסכם הגנה עם ארה"ב שנחתם כבר לפני שלוש שנים, הכולל נוכחות אמריקנית קבועה במדינה. יצירת גוף אזורי שיפעל ללא קשר לישראל – גם אם רק בתחום המלחמה בסמים – ישרת את הניסיון לייצר משהו חדש באזור. המשהו החדש הזה יוכל גם להשתלב בנורמליזציה עם סעודיה, לחולל עוגנים אזוריים נוספים, ולייצר בלמים ומנופים לניסיונות האיראניים להגמוניה אזורית.
עד כמה זה נוגע לענייננו? די אם נזכיר שבחודש שעבר נעצרו שתי נשים פלסטיניות תושבות דהיישה, כשניסו להבריח 4 ק"ג של כדורי קפטגון דרך מעבר אלנבי. מה שקורה בעזה לא נשאר בעזה אלא מגיע גם לאיו"ש ומשם לישראל, והקפטגון אינו יוצא דופן בעניין הזה.
הניסיונות עד כה לסדוק, שלא לומר לשבור, את הארכיטקטורה הביטחונית המזרח־תיכונית של ישראל, כשלו. בתמונה הגדולה, רכיבים רבים עובדים לטובתנו. אחד מהם הוא הציפייה השקטה של כלל המשטרים במזרח התיכון שגם אם ישראל לא תביס את חמאס ותגרור אותו מוכה ומושפל בראש חוצות, היא תייצר מציאות חדשה ברצועה, מציאות שבה חמאס הוא רק עוד כוח לצד הרש"פ ו/או כוחות חדשים שיקומו ביום שאחרי. לכך מצטרפת עמידתה של ארה"ב לצד ישראל ברגעים הקריטיים שאחרי הטבח בעוטף, ובסדרה של פעולות ייצבה את האזור כולו.
וושינגטון היא גם זו שכנראה תעניק בקרוב את הגיבוי האסטרטגי למי שייקח את היוזמה לידיו ויבנה את הגופים והרשתות האזוריים, כאלו שישתלבו בעזה של היום שאחרי ויקדמו יציבות וביטחון בתנאים החדשים. אבל לפני כל אלה, כדי שנוכל לומר ביושר שאנחנו מנצחים גם פנימה, נצטרך לראות כיצד תיפתר בעיית החטופים ומתי ישובו תושבי העוטף והצפון לבתיהם.
