כקבוצה העוסקת בניסוח הלכה ישראלית מתוך מפגש בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, אנו מבקשים להגיב על דבריו של הרב שרקי.
הנה ההבדל המרכזי בין החזון שהרב שרקי מציג ובין מה שאנו מבקשים לבנות בבית המדרש שלנו: אף שדבריו של הרב שרקי מבקשים לקרב בין עולמות, הם מגיעים בסופו של דבר מעמדה מסוימת, בטוחה בעצמה, של "בעלות" של העולם הדתי על מושג ההלכה והבנה בלעדית בו.
לפי הרב שרקי, תפקידו של האיש הדתי־הלכתי הוא להחליט לפי הבנתו ולפסוק מהי עמדת ההלכה בנוגע לחיים במדינת ישראל, ואז להסביר את העמדה הזו לציבור החילוני. במאמרו הוא קובע שניתן להכיל מצעדים של להט"בים, והוא גם מי שיחליט מה יהיה מנוגד לרוחה של אותה מדינה, ויביא לפסילת חוקים או צעדי ממשלה מסוימים. באותה נשימה הוא פוסל הכרה מצד המדינה בזוגות להט"ב, ומוכיח כי לאותם חילונים־ליברלים יש בהחלט ממה לחשוש.
בתפיסתנו ההלכה איננה שייכת לרב שרקי ולא לדתיים או לחרדים, ודאי שלא רק לגברים. ההלכה היא מפעל תרבותי־רוחני שכל עם ישראל שותף יחד בעיצובו. לאורך הדורות ההלכה הלְכה והתעצבה מתוך ההקשר הייחודי של הזמן והמקום, ותוך מציאת דרך להגשים ולתווך את הרעיונות הרוחניים למציאות הארצית של אותה תקופה. כך ראוי לעשות גם כיום.
כל מי ששותף לבניין הארץ ומגשים במעשים יומיומיים את החזון ההיסטורי, הרוחני והתרבותי, של עם ישראל לדורותיו, עושה בכך מעשה הלכתי מובהק, ואשר על כן יש לו מקום שווה בעיצוב ההלכה היהודית־ישראלית שצריכה להתפתח במדינת ישראל. המצב הנוכחי, שבו ההלכה מזוהה רק עם חלק משבטי ישראל, צריך להטריד כל יהודי, דתי כחילוני. הלכה כלל־ישראלית תמצא מקום בתוכה למגוון דרגות ואופנים של מחויבות והשראה, וכל זאת כשהערך של "יחד שבטי ישראל" מוביל את תהליך ההתחדשות.
החברה הישראלית איננה זקוקה למוסד עליון שיגיד לה מה רוחה ודרכה, מה מקובל ומה לא. היא צריכה להצמיח זאת מלמטה, מבתי מדרש שונים עם קולות מגוונים, וכמובן בשותפות מגזרית ומגדרית שווה, כדי שניתן יהיה לכונן משם את הדרכים היהודיות הראויות לזמננו, כפי שנעשה בתקופת התנאים והאמוראים, וכפי שהרוח התלמודית משקפת. אכן, ההתנהלות בזירה הציבורית של מדינת ישראל מחייבת פסיקת הלכה בנושאים שונים, אך זו יכולה להגיע רק לאחר הצגת ושמיעת כל הקולות, בבחינת אלו ואלו דברי אלוהים חיים.
הדמוקרטיה המהותית (לא הפורמלית, כפי שהציג אותה הרב שרקי) היא במובן הזה חלק מנשמת אפה של היהדות. כפי שהדגים הרב שרקי עצמו, לא לחינם ביטלה ההלכה את מנגנוני הכפייה הקיימים אצלה. היהדות כזהות, כתרבות וכברית, ובכלל זאת ההלכה, מגיעים ממגוון הקולות השותפים בה, לא ממחנה אחד שמזהה עצמו בטעות כמייצג הבלעדי שלה. בלא שינוי התודעה הזו, אין כל סיכוי להשכין שלום בין זהות יהודית ודמוקרטית במדינת ישראל.
