המקורות ההלכתיים שנידונו בתגובתו של ד"ר אלחנן שילה אינם רלוונטיים לתחום של "הלכה למעשה". הכפייה הקיימת בחוק – בכל חוק – דבר אין לה עם מנגנוני הכפייה החברתית. האפשרות לחוקק חוקים שיש בהם ביסוס לאורתודוקסיה קיימת כבר כיום, ואינה קשורה למבנה החוקתי המוצע על ידי. שילה מתעלם ממנגנון "תקנת הקהל" המעניק תוקף לכל החקיקה הדמוקרטית. ההכרה באל כמקור הריבונות מקובלת במדינות דמוקרטיות מובהקות, כארה"ב ובריטניה. נראה לי כן חיוני שהערכים שעל פיהם תתנהל המדינה ישקפו את ערכי הרוב המוחלט של העם, מה שכעת איננו קיים כלל, כשבג"ץ כופה את ערכיו על הציבור.
במענה לדברי מתן חסידים: אכן, כצפוי רעיון מדינת ההלכה מבהיל בעיקר את הדתיים, ולכן הוא מוצג תמיד באופן קריקטורי. רעיון המועצה העליונה איננו זהה לסנהדרין, אלא מהווה ייצוג של ערכי העם באופן מאוזן ודומה משום כך לסנהדרין. ייתכן שהדבר יבוא לידי ביטוי בהקמת בית עליון, או במועצת חוקה, ככל שיוסכם באמנה ציבורית מחודשת. אין מה לחשוש מקידום רעיונות אמת משום שהציבור הדתי אינו בשל להם. אדרבה, זו מלאכתם של מחנכים להבהיר את מושגי האמת עד שיוטמעו. הבה הצטרף נא לבניית הכלים.
ותגובה לעמיתי בית המדרש הניאו־רפורמי: כל מי שיש לו דעה חושב שהוא צודק, ושהסובר לא כמוהו – טועה. כך שאין מה להתבייש בעמדה הרואה את סמכותה של ההלכה כדבר ה' הנמסר בבית המדרש מדור לדור, עם מנגנוני התאמה פנימיים לו. בינתיים מי שמחליט מהם ערכי העם הוא גוף בלתי נבחר ולא דמוקרטי, המכתיב אג'נדות הנראות לו, במנותק מהלך הרוח של עם ישראל כמכלול.
לסיום ארחיב במענה לד"ר פרידמן: חזון מדינת ההלכה איננו דתי כי אם מדיני. כל קורא אובייקטיבי בתורה מבין שהיא אינה אלא חוקתו של העם העברי במדינתו. הפיכתה של היהדות לדת המתמקדת בחיי היחיד והקהילה, היא תוצאה של הגלות ולא מהותה, ומפליא שפרידמן מצטרף דווקא להשקפת העולם החרדית ולא לזו שעליה התחנך.
אתעכב על המילה "משיחי" ואתהה, כיצד הפך הערך הנעלה הזה למפלצת תקשורתית? הלוא מי שאינו משיחי איננו מוסרי. הרצון לחיות בהווה ללא חזון מכנס את האדם בדאגה לצרכי קיומו המיידיים ומשחית את אצילות נפשו. משיחית היא כל השקפת עולם הסבורה שיש בידי האדם כלים להגיע לעולם טוב יותר. חבל שפרידמן מצטרף דווקא להשקפות העולם של הרואים במשיחיות זוועה ולא גאולה.
לצערי, מסתבר שחזון מדינת ההלכה עשוי להתקבל הרבה יותר אצל החילונים מאשר אצל הדתיים. המחשבה שיש לתורה רלוונטיות לחיים המודרניים מבהילה רבות חלק מן הדתיים, אך מוסכמת על הרבה יותר אנשים בציבור הרחב ממה שנדמה. דחיית החזון העברי לעתיד בלתי נראה חוברת גם היא אל החרדיות האנטי־ציונית, שתוצאותיה המצערות ידועות לכול.
ולעניין המשפט העברי, אציין כי המשפט העברי מעולם לא נוסה הלכה למעשה, כך שהטענה שהוא איננו רלוונטי למדינה המודרנית חסרת כל בסיס. דווקא הגבלתו לתחום המעמד האישי, עם קיצוץ גרוטסקי של יכולות האכיפה של בתי הדין הרבניים, היא ששיוותה לו את הפנים הנלוזות שהתקינות הפוליטית מייחסת לו.
התיאורים האימתניים של תפקודה של מדינת הלכה שפרידמן משתמש בהם, בפרט ביחס למועצת החוקה שאני מציע להקים, מתעלמים משתי נקודות. האחת, שחוקה הלכתית לא תקום אלא ברצון העם, שהוא האחראי האמיתי על גורלו ועל אופי משטרו. השנייה, שמועצת חוקה היא שתיתן ביטוי למכלול הערכים שהעם חפץ בהם, ועל פיהם ינוהלו חיינו.
