ימי המלחמה מציפים מגוון דיונים בכל הקשור למצב שישרור כאן אחרי המלחמה. הדיונים משתרעים על פני תחומים שונים: חלקם צבאיים־מדיניים, כגון ואיך צריך לנהל את עזה ביום שאחרי המלחמה, וכיצד צריך לפעול בזירות אחרות; וחלקם סוציולוגיים, כגון האם באמת חל שינוי עמוק בתפיסת העולם החרדית, האם וכיצד השפיעו האירועים על "מחנה השלום", וכיוצא בזה. כן מתקיימים דיונים על מערכות יחסים בין קבוצות בעם: האם תימשך האחדות בעם, במי ובמה תלוי הדבר.
ותיקים יודעים לספר על רמת האחריות והיקף היוזמות שגילו בני נוער בעת מלחמת העצמאות בשנת תש"ח. אך בימינו, רוב בתי הספר אינם מטפחים גילויי אחריות של תלמידיהם באופן מהותי, ואף ממעטים לאפשר זאת. כך נוצר מצב מוזר שבו נער או נערה בכיתה י' יכולים להדריך בתנועת הנוער ושם הם יגלו בגרות ואחריות, יכינו פעולות, יוודאו נוכחות בטיולים, יסייעו למי שמשדר מצוקה, ייזמו שיחות אישיות עם חניכיהם, יתרמו בישיבות צוות ועוד. ברם, אותו נער, אף כשהוא בכיתה י"א, אין מאפשרים לו לגלות את אותן תכונות בבית הספר, ומוריו ייקחו על עצמם את כל האחריות. הדברים כה קיצוניים, עד שבית ספר שבו התלמידים הם שותפים ממשיים לעשייה ייחשב בית ספר חריג, בעל תואר מיוחד, שהרי אין זו דרך המלך.
והנה הגיעו ימי מלחמה, ואלפי בני נוער גילו את גדלותם ואת בגרותם. נכון, לא כולם, אך צעירים רבים מאוד פעלו מתוך אחריות גדולה כדי לקדם מיזמים למען הצלחתנו. אחד לקח אחריות להוציא באופן קבוע את בני כיתתו לסייע לחקלאים (בכלל זה איתור החקלאי, הזמנת האוטובוס והמאבטח ועוד), אחרת ארגנה תמיכה בעשרות משפחות שבהן נשארה האישה לבד, ללא בעלה שגויס לפרק זמן ארוך מאוד. הדוגמאות רבות, ומכולן עולה שלא רק החיילים אינם נופלים מדור תש"ח, אלא אף בני הנוער מסוגלים לאותו גילוי של בגרות ואחריות כמו בני גילם דאז. במלחמה התגלו כוחות ההנהגה וההובלה שיש בבני הנוער, כוחות שהמערכת הפורמלית לרוב לא מצמיחה, וחלילה אולי מצמיתה.
היפוך הפירמידה
איני בא בביקורת על אנשי החינוך במערכת הפורמלית, המבקשים להעניק ככל שביכולתם, בכל המישורים. אך המלחמה לימדה את כולנו שאולי אנו מעניקים יותר מדי. במקום "למלא מקום" כאשר מורה חסר, עלינו "לפנות מקום" ליוזמה ולאחריות של תלמידי בית הספר. לא די לעשות זאת בשבוע שלפני פורים (ולראות בזה "ונהפוך הוא"!) או באירוע חד־פעמי אחר, ולא נכון להגביל זאת למועצת תלמידים ואז לחפש מה אפשר "לתת" לה לעשות. עלינו לחולל שינוי מהותי במבנה בית הספר, למען יוכלו וירצו תלמידינו לגלות בו מנהיגות, להוביל ולעשות. הדבר מצריך חשיבה רבה ושינוי עמוק, שהרי רוב התלמידים חשים כי בית הספר "שייך" למנהליו ולמחנכיו, ולא להם.
עלינו לטפח תחושה של שותפות עמוקה, לא במובן של חיקוי פרלמנט דמוקרטי, אלא במובן של נטילת אחריות ליזום ולעשות, כשהצוות החינוכי מסייע ומכוון בלבד. שותפות זו תקדם גם למידה מתוך רצון (מורים רבים מלמדים נהדר, אך אין זה אומר שהתלמידים לומדים נהדר). בית הספר צריך ויכול להיות מקום שבו התלמידים הם המבקשים מהמורה לבוא וללמדם, וכשהוא חולה או מגויס הם המבקשים ממישהו אחר להיכנס לכיתה וללמדם נושא אחר שחשוב להם לברר, או שהם מחליטים לנצל את הזמן כדי להמשיך לחקור בעצמם. במילים פשוטות: עלינו לאפשר להם לגלות אחריות אישית – הן בתחומים חינוכיים הן בתחומים לימודיים.
נכון, זה היפוך הפירמידה, אך הוא אפשרי ונחוץ. יש שיטענו נגדי שאין זה מעשי, ושהתלמידים לא ייקחו אחריות אלא יתחמקו. אך תנועות הנוער ומסגרות מקבילות, כמו התנדבות הנוער במד"א, יוכיחו. אם ניצור מסגרת מקטינה, יתַפְקדו בה אנשים קטנים. אך אם המסגרת תאפשר ותצמיח, הם יצמחו ויפתיעו אותנו, לטובה.
זאת ועוד: פיתוח בתי ספר שבהם התלמידים רוצים ללמוד יאיין את הצורך בחלק מהפדגוגיה החדשה. פדגוגיה זו, המכונה גם "מיומנויות המאה ה־21", נועדה בעיני לשרת שתי מטרות: הראשונה, לטפח את הידע ואת הכישורים הנדרשים בעולם ההולך ומתחדש. זהו ממד חיוני, שיישאר ויתפתח. אך המטרה השנייה של פדגוגיה זו היא למצוא דרכים חדשות ליצור עניין אצל התלמידים. ברגע שהם יהיו צמאי דעת, ממד זה יתייתר.
יום שדה
מכאן לנקודה השנייה. בחודשים האחרונים יצאו אלפי בני נוער ליום שלם של עבודות בחקלאות. מרבית הפועלים הזרים, מתאילנד למשל, מיהרו להימלט לארצם עם פרוץ המלחמה, שכמה מהם נרצחו ונחטפו בה. במקביל הופסקה העסקת פועלים פלסטינים, ולחקלאים נוצרה מצוקה גדולה. בהתלהבות, ומתוך תחושה של עשייה ציונית למען המדינה הנלחמת, התנדבו צעירים רבים לימי עבודה בשדה.
ברם, הלהט הראשוני התפוגג, והחקלאים נשארו עם הצורך האדיר לגדל יבול עברי. קשה להאמין שהפועלים ששבו לארצותיהם יחזרו לכאן במהרה, חרף מאמצי משרד החקלאות, וקשה להאמין שיצליחו לייבא את מספר הפועלים הנדרש, הן במקום העוזבים והן במקום תושבי עזה.
כאן נדרש שינוי משמעותי במבנה בית הספר: מוצע להטמיע בבתי הספר מציאות שבה הכיתות הגבוהות תצאנה, לא רק השנה אלא גם בשנים הבאות, ליום שבועי קבוע של עבודה חקלאית, ושאר מערכת השעות תיבנה בהתאם. הצעה זו מצריכה מציאת פתרונות למגוון בעיות טכניות, כגון מי יממן את ההסעות, מה תעשה כיתה של שלושים תלמידים עם חקלאי שצריך רק שבעה פועלים, ועוד. אך בעיות נוצרו כדי שנמצא להן פתרון (למשל: אפשר להתחלק לכמה חקלאים באותו מושב, ואז יש צורך בידיים עובדות של כיתה שלמה ואפילו שכבה).
שינוי זה יוכל לשרת מטרה כפולה. ראשית, לספק ידיים עובדות כדי להציל את החקלאים ואת החקלאות הישראלית, ובכך לאפשר לנוער לתרום את חלקו במערכה. שנית, וחשוב לא פחות – הוא נכון חינוכית, בלי קשר למלחמה. הפריחה של מוסדות כמו "רגבים" מעידה שלתלמידים רבים לא נכון לשבת שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים, מאחורי שולחן קבוע אחד. אומנם חלק מראשי מוסדות רגבים מדגישים שמבנה זה רצוי לכתחילה, אך אנו דנים כעת במה שאפשר ללמוד ממפעל יפה זה על צורכי כלל הנוער וציפיותיו.
בהצעה הנוכחית מדובר רק ביום אחד בשבוע שבו יצאו התלמידים לשדה, יחלצו עצמות ויזכו לעבד את אדמתה היקרה של ארץ ישראל; יום שבו ילמדו ויגלו אחריות ועמל, וילמדו פרק בצמיחה בכל המובנים. אמנם פועלים זרים נעלמו גם מענפים אחרים, אך לא במקרה אין אנו מציעים לשלב את תלמידינו בשטיפת כלים במסעדות למשל. החקלאות היא ערך יהודי וציוני, ובעזרת עמל כפיים זוכים לצמוח יחד איתה. שילובה הקבוע בחייו של כל נער בתיכון יתרום רבות לחינוכו, ובה בעת ישפר את יכולתו ללמוד בשאר ימות השבוע.
באבות דרבי נתן קובעים חז"ל דבר שנראה מוזר:
רבן יוחנן בן זכאי אומר, אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך "הרי לך המשיח", בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו (אדר"נ, נו"ב, לא).
וכי יש דבר חשוב יותר מלקבל פני משיח? מדוע מנחה רבן יוחנן בן זכאי לסיים קודם כול את מלאכת הנטיעה? אלא שריב"ז, שנאלץ לקפל תורת חיים לתוך "יבנה וחכמיה", מבין, ואף מלמד אותנו: העיסוק בנטיעות הוא רכיב בהבאת המשיח.
