התחושה הכללית בחברה הישראלית בימים אלה היא של עצבים מרוטים. מי שבני משפחתם הקרובה משרתים בשירות קרבי, בוודאי אם הם בתוך רצועת עזה, מרוטים מדאגה ליקיריהם. אולם גם עצביהם של שאר הישראלים מרוטים מדאגה לגורלה של ישראל נוכח טבעת החנק האיראנית. הרי עלינו להתמודד לא רק עם חמאס בעזה אלא גם עם חמאס ושאר ארגוני הטרור ביו"ש; עם חיזבאללה בצפון, החות'ים בתימן, מיליציות פרו־איראניות בעיראק ובסוריה, ובסופו של דבר גם עם ראש הנחש עצמו ועם היכולות שאגר.
מתוך החרדה הזו קל להבין את ההתבטאויות המתלהמות שאנחנו שומעים מאז פרוץ המלחמה מימין ומשמאל. מימין מבקשים לשטח את כל עזה ולהחזיר את ההתיישבות, מבלי לעשות חשבון לאיש. גם משמאל דורשים מהממשלה לא לעשות חשבון ולשחרר את "כולם תמורת כולם". המהדרין אף מדגישים שלמען הצלת החטופים צריך להיענות לכל הדרישות הנוכחיות של חמאס – כולל הפסקת המלחמה ונסיגה מכל שטח הרצועה, ולמעשה לאפשר לחמאס לחזור ולשלוט בה.
העניין הוא שדווקא משום שהמלחמה שנכפתה עלינו היא עם אויב מתוחכם – המתוחכם, הסבלני וקר הרוח מבין כל אויבינו אי־פעם – חיוני מאוד שנעשה גם אנחנו, כל הזמן, חשבון קר רוח, וננהל את המערכה הארוכה שצפויה לנו בשיקול דעת מקסימלי, וללא כניעה לשום התלהמות, משום צד. אדרבה, ייתכן מאוד שחלק מתוכניתו השטנית של האויב במעשי הטבח הנוראים של 7 באוקטובר היא לגרור אותנו לתגובות מתלהמות שיצדיקו כביכול פגיעה נוספת וקשה יותר בנו.
זה אומר שאסור להיכנע לטענה המטופשת שלפיה צריך להכיר בכך שב־7 באוקטובר נכשלנו כישלון חרוץ, ועל כן ברגע הנוכחי יש להיכנע לכל דרישות חמאס למען הצלת החטופים. אדרבה, הסדר הכרונולוגי הוא הפוך: ב־7 באוקטובר אכן נכשלנו בהגנה על יישובי העוטף. אבל תוך זמן קצר התעשתנו, ולמרות לחץ בינלאומי כבד – חלקו הגדול בוגדני וצבוע – הנחתנו על חמאס מכה משמעותית מאוד, שגם אם לא חיסלה אותו סופית (כפי שהתיימרה התלהמות הימים הראשונים), היא נצפתה היטב בכל בירות המזרח התיכון, וכנראה פגעה במוטיבציה לפגוע בישראל באופן דומה. לעומת זאת, אם ניכנע עכשיו לתביעות חמאס נהפוך את הכישלון הטקטי של 7 באוקטובר לתבוסה אסטרטגית הרת אסון.
אם ניכנע עכשיו פירוש הדבר הוא שכל זב ומצורע במזרח התיכון, ובעולם כולו, יידע שהוא יכול לפגוע בנו כרצונו ולא לחשוש מתגובה משמעותית, אם רק ידאג לחטוף כמה ישראלים. צריך לקוות שכעת קשה יותר לחטוף ישראלים בתוך גבולותינו. אבל ישראלים מסתובבים בכל העולם, ושם לא קשה מדי לחטוף אותם. כך שאם אנחנו רוצים להמשיך להיות מדינה שבניה יכולים להסתובב בביטחון מסוים בחו"ל, כדאי שלעולם לא נחזור על טעות עסקת שליט ולא ניכנע לדרישות חוטפים, אלא ננהג כמעשה אהוד אולמרט ביולי 2006, שבתגובה לחטיפת שני חיילים יזם פתיחת מלחמה שבמהלכה נעשו לא מעט משגים טקטיים, אבל יצרה הרתעה לזמן ארוך.
מדיניות קרת רוח פירושה שלא ניכנע גם להתלהמות מימין. ישראל זקוקה במאבקיה לתמיכה בינלאומית רחבה ככל האפשר. את תמיכת רוב מדינות העולם ברור שלא נקבל; הן עושות את החשבון הקר שלהן, ומגיעות למסקנה שהתייצבות לצד מאה מיליון ערבים ומיליארד מוסלמים עדיפה מהתייצבות לצד 15 מיליון יהודים. המדינות היחידות הרלוונטיות הן מדינות מערביות, שגם להן לא מעט חשבונות פוליטיים – משיקולי הבחירות של ביידן ועד רצונן של מדינות אירופה לא להתעמת עם המיעוטים המוסלמיים. לפני שתוקפים אותן על סוג השיקולים הזה, כדאי לזכור שגם אצלנו נוטים לא פעם לעצב את המדיניות לפי שיקולים קואליציוניים, ולנסות להימנע מעימותים שכנראה אין מנוס מהם.
דווקא משום שהמלחמה שנכפתה עלינו היא המסוכנת שבתולדותינו, למעט מלחמת העצמאות, ועלולה להיות גם הארוכה שבכולן – היא דורשת את מלוא התחכום וקור הרוח שאנחנו יכולים להפיק. זה אומר לעמוד בעקשנות על צרכי הביטחון הקיומיים, ובו־זמנית לא להסתבך מדינית בשום אמירה או מעשה שאינם חיוניים לשמירת הביטחון הקיומי.
