א. ארבעים ושמונה שעות אחר היום השביעי של חודש אוקטובר מצאתי את עצמי מתכונן לשידור ברדיו הציבורי. בזמן כזה, שבו המילים לא היו אלא זעקות שבר, ביקשתי למצוא מפלט במילותיהם של אחרים, להיתלות בהן. שלפתי בבולמוס ספרים מן הארון – זוכי פרס ישראל עם זוכי נובל, תור הזהב בספרד ועיתות המלחמה האפלות של אירופה במאה הקודמת, אלתרמן וזך, זלדה ויונה וולך, אבות ישורון ופנחס שדה – אבל כל העת זמזם באזני ציטוט אחד, מפורסם מאוד: "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות".
המילים הללו, שטבע ההוגה ומבקר התרבות הגרמני תאודור אדורנו בשנת 1949, רבצו על הכתפיים בכובד חדש. שוב לא יכולתי לבטלן בהינף יד. מדי ערב אני משדר לעולם, במין חגיגיות, שירה עברית ומתורגמת – ועתה, כשיופיין של המילים הוצב באופן מובהק כל כך מול כיעורו של היומיום, נדמה היה שהן יוצאות וידן על התחתונה, מרחפות בלא משקל בתחום שבין האשליה העצמית לבין הסחת הדעת.
שבת שירה, שבה אנחנו עומדים, היא רגע בזמן היהודי שמתוכו יכולה לצמוח תשובה לאדורנו (אגב, בהמשך חייו הוא הסתייג מטענתו): שירת הים, אולי השירה המפורסמת ביותר במקרא, לא נולדה מתוך רווחת בית הקפה ואפילו לא מתוך הבדידות המזהרת בעליית הגג של המשורר חולה השחפת: זו שירה שנולדה מתוך מלחמה. הפלא של קריעת ים סוף עלול להשכיח שזוהי שירתם של עבדים עבריים נמלטים, אפופי אבק קרבות, שבעוד רגע ישובו להתלונן. המשוררים בסיפור המקראי הם מי שנתלו ביופיין של המילים כשסביבם חורבות (ושרו "זה אלי ואנווהו" – אעטרו בנוי). לא לשווא מילותיו של אדורנו מזכירות את המדרש הידוע שלפיו נזף האל במלאכים ששרו גם הם: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"
התשובה היא: כן, אומרים.
במידה רבה ניתן לראות כך את ההיסטוריה היהודית כולה: השבר שמוליד מילים חדשות, שאינן רק דיווח ישיר של המאורעות. שהרי הקינות שמתארות את האסונות המדממים בתולדותינו הן מלאכת מחשבת פיוטית. גם בזמן הזה סיפרו לי חברים רבים שדווקא בשהותם בתוככי עזה המפוחמת הם מוצאים עצמם כותבים, לא מאמר דעה כי אם שירה, כזו שמבקשת לדייק את העת לכדי מילים שיעמדו כשגם העיתון הזה כבר יעטוף דגים.
כל שירה נכתבת בעולם ברברי. לפני אושוויץ והשבעה באוקטובר וגם אחריהם. קשה לשאת את הסתירה הזאת בין אכזריות המציאות לעדינות המילים, אבל בלעדי השירה ניוותר עם המציאות האכזרית ותו לא. חבריי החיילים המשוררים העידו בפשטות שלכתוב שירה כשמעשה ידינו טובע בים זה קרש הצלה לאנשים שהיו לפני שנכנסו לשדה הקרב. אחרת, הם מעידים, היינו טובעים גם אנחנו.
ב. וחשבתי על המשורר פנחס שדה, ששמו כבר נזכר כאן. השבוע ימלאו 30 שנות קיום ישראלי בלעדיו. ישנה נטייה לזוכרו (מי שעוד זוכר) בשל משיכתו אל השערורייתי, אבל מבעד לכל זאת מדובר באחד מהיוצרים הגדולים של דור המדינה, שהקדים את זמנו בהבנת מהות היסודות המיסטיים, מהתנ"ך ועד סיפורי רבי נחמן, שבתשתית התודעה הישראלית העכשווית. שדה היה מפקד מחלקה צעיר במלחמת העצמאות, ובלב הקרבות מצא עצמו כותב שירה.
השירה שכתב שדה במלחמה הייתה מרד מכונן ברוח המקובלת: בזמן שאחרים כתבו "הנה מוטלות גופותינו", הוא התפייט על יופי פסלה של מריה בכנסיית נוטרדאם הירושלמית שהפכה לשטח כינוס. הוא לא ברח מן הקרבות, למעשה הוא הוביל אותם, אבל התעקש גם בתוככי המלחמה להיוותר משורר בעל קשב קיצוני לאופן החד־פעמי שבו הוא נפגש עם העולם.
ואכן, שדה הפך סמל למעין אופוזיציה ללאומיות נוסח מפא"י. הוא נאבק בסכנה שהאדם היחיד, האינדיווידואל, ישכח את נפשו שלו כשהוא נלחם על נפש האומה. זו הסיבה שרבים תפסוהו כמשורר אנטי־לאומי שמסרב ליטול חלק בסיפור הציוני המשותף, והמלחמה עבורו היא במקרה הטוב עוד חוויה רומנטית מסעירה שעשויה להוליד שיר.
אבל סמוך לסוף ימיו, בזמן מלחמת המפרץ, הוא כתב שיר שמכיר בכך שכדי שהמשורר היחיד יוכל להמשיך לכתוב, הוא מוכרח להיות מוכן להשתתף במלחמת הקיום, על הצדדים הברבריים שבה. שמו "נחש צפע", ושדה מדבר בו בשם כל הדורות היהודיים חסרי ההגנה שקדמו לישראל: "בָּנִים שֶׁלָּנוּ, נְכָדִים, אַשְׁרֵיכֶם. / […] שֶׁאֵינְכֶם אוֹבְדֵי עֵצָה תַּחַת הַשָּׁמַיִם, כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ. / שֶׁבְּיֶדְכֶם הַכֹּחַ, וְאַתֶּם יוֹשְׁבִים עַל אַדְמַתְכֶם. / אַתֶּם הַנֶּחָמָה שֶׁלָּנוּ, עַד כַּמָּה שֶׁנֶּחָמָה כָּלְשֶׁהִי אֶפְשָׁרִית".
