במקום להאיץ את מגמות הפקפוק במלחמה, מחיר הדמים הכבד בלם אותן וחידד את חשיבות המשימה. הרבה שאלות טקטיות עלו, אבל לא סימן שאלה מהותי אחד על עצם המלחמה. גם אלו שהרהרו בהפסקתה לפני האסון, החרישו אחריו. מתברר שטבח שבעה באוקטובר שינה משהו יסודי לגבי הסיבולת הישראלית. מכת הפתיחה העניקה פרופורציות לכל מחירי המלחמה, וגם למחיר ההימנעות ממנה.
נתניהו, גלנט וגנץ, שיחסיהם נמצאים בשפל העמוק ביותר מאז תחילת המלחמה, הקליטו הודעה משותפת. לא היה שם פריים משולש, אולי בשל תנאי השטח במקלט בית הספר שבו נפגשו, אבל הם הצטלמו בזה אחר זה עם אותו מסר. אפילו היכולת לתאם מהלך בסיסי כזה בין הלשכות היא לא מעט בהתחשב בעוצמת התיעוב שזולגת כעת גם לתוך קבינט המלחמה, שפרטי דיוניו התחילו לדלוף החוצה. בנקודת הזמן הזאת, מערכת היחסים העכורה בין ראש הממשלה לשר הביטחון, והמתח עם ראשי המחנה הממלכתי, אינם רכילות פוליטית אלא גורם משפיע על המערכה עצמה.
כמו אחרי אסון משאית חומרי הנפץ, שחשף לציבור את המאמץ השיטתי להשמדת המנהרות, גם אסון קריסת הבתים הבהיר עד כמה שיטתית היא פעולת החישוף ליצירת הפרימטר שירחיק את האויב מבתי תושבי העוטף, כדי שאלה יוכלו לשוב ולהתגורר על קו הגבול. זו משימה ציונית שאין מפקפקים בצדקתה. מספר הנופלים העניק גם מבט רחב על המניפה הישראלית כולה, מרהט, דרך יקנעם ועד קריית־ארבע, מתל־אביב ומירושלים, מקרני־שומרון ומקיבוץ מסילות. פני הארץ היפים, מכל המגזרים. כמעט. ההספדים על הנופלים הוכיחו שהספדת צבא העם הייתה מוקדמת. המלחמה ומחיריה הזכירו שישראל לא יכולה לוותר לאף מגזר על החובה והזכות לשאת בנטל.
העימות עם ידידינו האמריקנים הוא כנראה בלתי נמנע, אבל ישראל מבזבזת את האשראי על הוויכוח הלא נכון. אי אפשר להמעיט בתרומה של ביידן לביטחון ישראל במערכה הזאת. ברגע המשברי ביותר נשיא ארצות הברית נהג בנו בחברות אמת בלתי מסויגת. נושאות המטוסים ששלח, האספקה השוטפת של אמצעי הלחימה והמטרייה המדינית, אפשרו את מרחב הלחימה של צה"ל. נאומיו המרגשים של הנשיא הציעו נחמה ובהירות מוסרית, אבל כללו כבר מההתחלה גם שני סעיפים פחות נוחים לאוזן הישראלית: הפרדה מלאכותית בין חמאס לאוכלוסייה העזתית, ומחויבות לפתרון שתי המדינות.
שתי הטעויות נובעות מאותו שורש, אבל בניגוד לחזון התיאורטי על מדינה פלסטינית, לשגיאה הראשונה יש השלכות מיידיות וחמורות על המערכה עצמה: ישראל, שנשבעה תחילה לא להכניס אספקה ודלק לעזה, נסוגה בהדרגתיות מעקרונותיה. במקום להסביר לאמריקנים בחברות ובתקיפות שזו לא מלחמה בארגון טרור אלא במדינה, היא קיבלה את הנחת היסוד שמפרידה בין חמאס לעזתים. אלא שעם כל הכבוד ללקחים של ארה"ב ממלחמתה באל־קאעידה, הם לא רלוונטיים אלינו. החיילים האמריקנים לחמו באויב אלפי קילומטרים מאדמתם, לא במרחק של נסיעת אופניים. בניגוד לאוסף הג'יהאדיסטים של בן־לאדן שהתקבצו מכל מדינות האסלאם, חמאס הוא ארגון מקומי; לא לגיון זר אלא צבא עממי. הוא ניצח שם בבחירות, אנשיו מגיעים מהמשפחות שם. מי שציפה שהאוכלוסייה תקיא את חמאס מול ההרס העצום, גילה שהוא־הוא האוכלוסייה. ובכל זאת, ישראל לא נלחמת בעזה כמו מדינה, ולכן גם מתקשה לנסח בבהירות ניצחון צבאי.
התובנה שעזה היא מדינה שהכריזה מלחמה על ישראל, גם תסייע בוויכוח העתידי על המדינה הפלסטינית. זה היה הפיילוט, וראינו מה יצא. אבל דווקא את העימות על סוגיית היום שאחרי אפשר היה לטשטש בינתיים בדיפלומטיות ולהתמקד במרחב ההסכמה והאינטרס המשותף. נתניהו, שמתמחה בלהגיד לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, חתר במכוון להתנגשות מפני שחידוד הפערים בשאלה הזו משרת אותו פוליטית. במקום להתעקש על קו תקיף בסוגיה המעשית של האספקה לעזה, ולאפשר לביידן להשתעשע בערפל על העתיד, הוא הקצין את העימות התיאורטי על הטווח הארוך ונכנע לדרישות ההומניטריות שמשליכות כעת על היכולת לנצח. גם הקואליציה שלו, שתדקדק איתו על כל פרט בהתנצחות האידאולוגית, מחרישה נוכח ההתקפלות המבצעית.
חידוש היוזמה הצבאית במערב חאן־יונס הגיע במקביל לנקיטת היוזמה המדינית בסוגיית החטופים. ולא במקרה. למרות הצבת המטרות כמתנגשות, גם השבוע התברר שהלחץ הצבאי הוא הכלי העיקרי לדחוק את חמאס. מול הקמפיין המסוכן של "כולם תמורת הכול" קבינט המלחמה על כל גווניו מבהיר שלא יסכים לעסקה שמשמעה סיום המלחמה.
במאמץ לצמצום הפער שבין המקסימום של ישראל למינימום של סינוואר, צה"ל הגביר השבוע את הלחץ הצבאי על חמאס. מפקדיו מאמינים שהוא משפיע ישירות על המשא ומתן, ולכן, בניגוד לאינסטינקט, ככל שהעסקה מתקרבת, עצימות הקרב גוברת. אומנם עצירה ממושכת של חודש־חודשיים היא מחיר כבד מאוד, אבל לא כזה שניתן לשלול על הסף מול החלופות והזמן האוזל של החטופים. דווקא מי שמאמין שהמלחמה בטרור ארוכה, מבין שבראייה של שנים, הפוגה לא קצרה היא משהו שמדינה יכולה להכיל, בניגוד להסכמה לסיום המלחמה. בצה"ל יש אפילו מי שרואה בה יתרונות מסוימים – התארגנות ומנוחה של הכוחות, וגם מרחב פעולה רחב יותר מול האויב. כל זמן שהחטופים משמשים כמגן אנושי, צה"ל נמנע מהפעלת כל עוצמת האש.
הדרך לבלום את הגישה הנואשת של כולם תמורת הכול היא בהצעת אלטרנטיבה מעשית, תוך מוכנות לשלם מחירים יקרים. הדיווחים על חידוש המו"מ על עסקת חטופים הביאו איתם את ההתנגדות האוטומטית מכנף ימין של הקואליציה. בן־גביר צייץ בקצרה שהוא "נגד עסקה גרועה". שעה אחר כך שיגר סמוטריץ' מכתב ארוך נגד "צעד מסוכן שלא נוכל לתת לו יד". המתקפה הפומבית של השרים על עסקה שפרטיה טרם הוצגו להם מזכירה את הסיבוב הקודם. גם אז שניהם התחרו בחריפות הביקורת על העסקה. ברגע האמת, סמוטריץ' דווקא הצביע בעדה. גם בן־גביר, שנשאר איתן בהתנגדותו, ייאלץ להודות שהופתע לטובה מהעסקה הקודמת ומתוצאותיה בפרספקטיבה של זמן. כשבעים מחטופינו, נשים וילדים, חזרו ממנהרות חמאס, ואיתם עוד עשרות פועלים זרים. ובעיקר: כעבור עשרה ימים צה"ל חזר להילחם במלוא העוצמה. מי שחשב שישראל תאבד תנופה, טעה. אולי גם כעת הוא טועה.
זאת ועוד, אפילו תומכים נלהבים של אופציה נוסח אנטבה, לא יכולים להתעלם מהעובדה שעד כה רק שחרור אחד, של אורי מגידיש, הסתיים בשלום. כל שאר המאמצים כשלו, מודיעינית או מבצעית. רשימת החללים והנרצחים בקרב החטופים התארכה מאוד. לא רק חייהם של כמאה חטופים מונחים על הכף, אלא הסולידריות הישראלית. המחיר החברתי באי השבתם של מי שהופקרו פעם אחת יהיה אף הוא עניין קיומי לעתיד ישראל ולחוסנה, כמו ניצחון מוחלט על חמאס. מי שלא רוצה לעמוד בדילמה של או־או, יצטרך לשכנע את הציבור שהוא מתכוון באמת לגם וגם.
