אסון מותם של 21 לוחמי צה"ל בפיצוץ מבנים במחנה אל־מועאזי שבמרכז הרצועה, הוא אחד הרגעים הקשים שחווינו מאז החל התמרון הקרקעי; הפנים היפות, השמות, הסיפורים על הנופלים שקורעים את ליבו של כל ישראלי. דא עקא, יש ישראלים שעבורם גם אסון כה כבד הוא הזדמנות, עניין נוסף שניתן לגייס לקמפיין הנבזי להבאשת ריחה של ישראל, אמצעי להסב בעזרתו נזקים הסברתיים ומשפטיים למאמץ שאליו נרתמה מדינה שלמה.
בחוגי השמאל הקיצוני מתנהל זה כמה שבועות מאמץ עיקש ועקבי לאיסוף "הוכחות" ו"עדויות" ל"פשעי מלחמה" שמדינת ישראל מבצעת כביכול במסגרת הלחימה בעזה. אכן, בימים הראשונים שלאחר הטבח הנורא ב־7 באוקטובר נאלמו אותם פעילים וקבוצות. ככל הנראה הבינו שיש רגעים שבהם החברה הישראלית לא תהיה מסוגלת לסלוח למי שיפגע בה ובמאמציה לעמוד על נפשה. אולי היו שם גם מי שחשבו שלנוכח מעשי הזוועה הנוראים שעשו מחבלי חמאס אין מנוס מלהשעות לזמן מה את הקמפיין האנטי־ישראלי המסורתי שלהם. אך מי שקיווה שהשתיקה הזו תחזיק מעמד לאורך זמן, התבדה. עוד לפני תום מאה ימי החסד מיום פרוץ המלחמה כבר היו עסוקים פעילים וארגונים ישראליים בהכפשת צה"ל ובהפצת טענות שלפיהן התנהלותו במלחמה מנוגדת לדין הבינלאומי ומהווה "פשע מלחמה". נשמע מוזר ולא הגיוני? מוזמנים להיכנס בעצמכם לחשבונות הטוויטר של ארגונים דוגמת שוברים שתיקה, בצלם ואחרים, ולהיווכח במו עיניכם בקמפיין האנטי־ישראלי המתנהל הן בעברית והן באנגלית.
אחד מרגעי השפל הבלתי נתפסים בקמפיין הזה היה השבוע, מיד לאחר האסון הנורא. בעוד מדינת ישראל כולה מתמודדת עם ההלם והאבל על 21 נופלים מטובי בניה של הארץ הזו, היו מי שסברו שדווקא רגע זה הוא הזדמנות מתאימה להפצת טענות נגד טקטיקת הלחימה במרחב הסמוך לגדר המערכת ברצועה. "המקום הכי חם בגיהנום", ספק אתר תחקירים אינטרנטי ספק במת שמאל קיצוני מתוחכמת, פרסם בעקבות האסון כתבה וסדרת ציוצים שבמרכזם עמדה הטענה שצה"ל הורס בתים במרחבים הסמוכים לגדר גם אם לא הכילו כל תשתיות טרור. בין השאר נכתב שם כי "חומרי נפץ ישראליים מובלים לרצועה בכמויות עתק", וכביכול יש בכך כדי להעיד על מעשים פסולים הנעשים באמצעותם.
בהמשך אף נקבו הכותבים בשיעור המבנים שנהרסו, תוך הפרחת טענה סתמית שלפיה חלק ניכר מהם "לא הופללו", כלומר לא נמצאו בהם ראיות לפעילות טרור ממשית. על השאלה מה שיעורם מתוך כלל המבנים שנהרסו, ואם אולי נשקף מהם סיכון ביטחוני מסוג אחר, לא ניתן מענה בכתבה ובציוצים. לטענת הכותבים, מדיניות זו, שעולה לדבריהם מעדויות של אנשי מילואים שהגיעו לידיהם, מהווה עבירה על הוראות "הפרוטוקול הנוסף הראשון" לאמנת ז'נבה, פרוטוקול שמדינת ישראל, יש להדגיש, מעולם לא חתמה עליו וכמובן לא אשררה אותו. הטקסט נכתב אומנם בשפה העברית (שלא כמו חלק ניכר מהטקסטים המופיעים למשל בטוויטר של בצלם, וארגונים נוספים המוציאים את דיבת ישראל רעה). אך בשנת 2024, כשכל מחסומי השפה נפרצו מזמן, טקסטים כאלו הם דלק לקמפיינים האנטי־ישראליים בחו"ל. ככל שחולף הזמן הם הופכים ליותר ויותר אגרסיביים.
לפני כשבועיים סערה ישראל נוכח השידורים החיים מדיוני בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שאמור לפרסם היום את החלטתו. ישראלים רבים חשו שמאחורי הטענות המלומדות של נציגי התובעת, דרום־אפריקה, מסתתרת אותה אנטישמיות נושנה שפגעה בעם ישראל לאורך דורות. אלא שבעוד הכעס והתרעומת של רבים מאיתנו הופנו כלפי חוץ, מתברר שחלק ניכר מהמאמץ לפגוע במדינת ישראל ובזכותה להגן על עצמה מגיע מכאן, מתוכנו פנימה. זה אולי לא מפתיע, משום שאנחנו מכירים את הארגונים הללו כבר שנים רבות, אולם בהחלט מדכדך כל פעם מחדש. מתברר שאין גבול לנכונות של אותם ארגונים לפגוע באינטרסים הישראליים, גם בשעה שמדינת ישראל נאבקת נגד הגרועים והאכזריים שבאויביה.
כל עוד ישראל חייבת להתמקד במאמץ המלחמתי נגד חמאס וחיזבאללה, אין מקום להשקיע במאבק באויבים הללו מבית. כל גרם של אנרגיה חייב להיות מופנה החוצה. אולם לצד מיקוד המאמץ במלחמה מוכרחים לזכור מי הם בינינו שלא נרתעו מלפגוע במאמץ המלחמתי ממש בעיצומם של ימי הלחימה. מדינה חפצת חיים חייבת להתגונן מפני הקמים עליה לא רק מבחוץ, גם מבית. הזמן לכך עוד יגיע.
צבא העם האמיתי
שיעורם הגבוה מאוד של לוחמי המילואים מקרב הנופלים מסגיר את סיפורו של המערך שעליו בנויה במידה רבה עוצמתו של צבא היבשה. מורים, מרצים, אנשי הייטק, מהנדסים, עורכי דין, רואי חשבון, טכנאים, עיתונאים, טבחים, מלצרים ובעלי מקצועות רבים נוספים, שכירים ועצמאים, אקדמאים וסטודנטים – עזבו הכול ב־7 או ב־8 באוקטובר ויצאו להילחם על הגנת הבית שלהם, הבית של כולנו. מדובר במאות אלפי חיילים שבלעדיהם צה"ל לא היה יכול אפילו להתחיל במשימה של כיבוש עזה ומיטוט חמאס, לצד החזקת שאר גזרות הלחימה והרתעת חיזבאללה מפני הצטרפות אקטיבית למתקפת חמאס על ישראל. עוצמתו של צה"ל נשענת במידה רבה מאוד על מערך המילואים, אותו מערך שבימים כתיקונם הוא כמעט שקוף עבור מרבית אזרחי ישראל.
מאות האלפים שגויסו והתייצבו ביחידותיהם, היו נכונים למשימתם בלי לשאול שאלות וכמעט בלי להרהר. אבל מי שקצת מכיר את מצבו של המערך יודע שיכולתו לעמוד הכן למשימותיו רחוקה מלהיות מובנת מאליה. כדי שברגע האמת יוכל המורה להפוך מיידית לטנקיסט והעיתונאי לנהג נגמ"ש, דרושה מערכת גדולה וסבוכה שמאפשרת למהפך הזה לקרות. הוא לא מתרחש מאליו, גם אם בעבר הוכשרו השניים למקצועותיהם הצבאיים.
בצה"ל ישנה מערכת אחת, חיל האוויר, שיודעת כבר שנים לנהל את הנושא הזה במקצועיות רבה. תנאי הכשירות בחיל קשיחים וידועים לכול. כדי להיות כשיר לטיסה חייב טייס מילואים לטוס מספר ידוע של שעות, במתווים ובתנאים מוגדרים. מי שאיננו כשיר, גם אם בעברו היה טייס מהולל, לא יורשה לעלות על מטוס עד שיעבור תהליך מסודר של חזרה לכשירות. גם המטוס עצמו לא ימריא אם לא עבר תחזוקה טכנית שוטפת ברמה הגבוהה ביותר, ולא עמד בכל הבדיקות התקופתיות הנדרשות, בדיוק לפי הספר. העובדה שמדובר לא פעם בטייסי מילואים אינה מפחיתה את התנאים שהם נדרשים לעמוד בהם, וזו הסיבה שבעטיה טייסים נדרשים לשרת מספר גבוה של ימי מילואים בשנה, כדי להמשיך להיות חלק מהמערך הלוחם.
בחילות היבשה המצב שונה לחלוטין, ויש לכך גם סיבות טובות. טנק שהוא מעט פחות מתוחזק אינו מסכן את נוסעיו באותה מידה שמטוס לא מתוחזק מסכן את מי שטסים בו. אולם כשרמת האימונים ורמת האחזקה של הכלים ביחידות מחסני החירום (הימ"חים) יורדות מתחת לרף מסוים, גם אם סכנת חיים מיידית איננה נגרמת, כשירות יחידת המילואים להפוך ליחידה לוחמת בתוך זמן קצר נפגעת באורח קיצוני. חטיבת מילואים לא מספיק מאומנת, שהציוד שלה איננו מתוחזק כיאות, קיימת רק על הנייר. ברגע האמת לא ניתן לסמוך עליה שתהיה חלק משמעותי מהכוח הלוחם של מדינת ישראל.
עוד תגיע העת לספר מה עבר על מערך המילואים בשנים האחרונות, ובאיזה מצב פגשו המילואימניקים את הימ"חים ב־7 וב־8 באוקטובר. מי שנתנו את הפקודות וקבעו את סדרי העדיפויות עוד יידרשו לתת תשובות לכולנו. אך מה שכבר היום ניתן ודרוש לעשות, הוא לקבוע תקנים רציניים של כשירות ללחימה ביחידות השונות, הן ברמת האימונים הן ברמת הציוד. אם מערך המילואים הוא חלק מהותי מצה"ל, עליו לקבל יחס מתאים. תגמולים והטבות הם לא חזות הכול. כדי שהמילואימניקים ייקחו את עצמם ברצינות הם חייבים לחוש שגם צה"ל לוקח אותם ברצינות, לא פחות מהרצינות שבה הוא לוקח את כשירות המערך הסדיר שלו.
