הזדמנות שאסור לפספס: חייבים ליישב את עזה עכשיו

הכל מדברים על "היום שאחרי", אבל למרבה הפלא רק מעטים מבינים שיש בדיוק שתי אפשרויות –או שעזה תהיה יהודית ופורחת או שעזה תחזור להיות ערבית ורצחנית. כל שאר האפשרויות שמדברים עליהן באולפנים, אינן אלא דמיונות מהסוג שעם ישראל דמיין לעצמו לפני ההתפכחות של שמיני עצרת תשפ"ד.

הלקח העיקרי מהזוועות והגבורות של אותה שבת הוא שאין לנו תקוה אם לא נפרוץ את מחסום התודעה שבנינו לעצמנו – כאילו יש איזו קדושה בקו הגבול שבין עזה לבין כפר עזה. הדם הרב שנשפך וגבורת הלוחמים החיילים והאזרחים שרצו קדימה להציל את אחיהם ולפגוע במבקשי נפשנו, יהיו לשווא אם חלילה נחזור למה שהיה. אין שום משמעות לדיבורים על "ניצחון עד הסוף" אם אחריו יחזרו הטובחים וישובו לבנות את החורבות שזכינו ליצור בעזה.

אני צופה בהופעתו המרשימה של ראש הממשלה ובנאומיו המצויינים המסתיימים בציטוט מהתנ"ך, שומע את שרי הממשלה והקבינט וגם את דוברי הימין, מדפדף בעיתונות המגזרית ובעלוני השבת, וכמעט כולם שוכחים את העיקר- ליישב את עזה. זה צריך להיות הדגל של כולנו.

כמו רוב הדברים הגדולים, צריך להתחיל מלמטה, למצוא את התעוזה, את האנשים, את התקציבים, לרוץ קדימה בלי להתעכב.

לא מזמן השתחרר בני משירות מילואים ארוך בעזה ושכנותיה ההרוסות. יצאתי לקראתו לצאלים ומשם המשכתי לסיור פרטי מסביב לגדרות הרצועה. מחשבותיי לא הרפו ממני כל הלילה ולמחרת הכנתי מכתב קצר לשרי הממשלה ושלחתי אותו ללשכות השרים שהצלחתי להגיע אליהם. מרוב הלשכות קיבלתי מכתב סטנדרטי "מכתבך התקבל בלשכת השר". לא שחשבתי שאפשר להשפיע בצורה כזאת, אבל אמרתי לעצמי שהשתדלות מינימלית מוטלת עלי ואולי ייקרה ה' לקראתי ומישהו מהשרים או עוזריהם בכל זאת יקרא ויחשוב על מה שכתבתי.

כך כתבתי לשרים:

יצאתי אתמול לצאלים לפגוש את בני שיצא מעזה לאחר הרבה זמן בפנים. ניצלתי את ההזדמנות לנסיעה מסביב לחבל עזה הכי קרוב שאפשר (עד ל"שטח צבאי סגור") והתרשמות חיה מהשטח. אני פונה אליכם שרי הממשלה:

לאפשר חזרה לכל היישובים בנגב

הכל שקט ופסטורלי וירוק. הכבישים מלאים תנועה. רק העיר שדרות והיישובים ריקים מאדם. זה ניצחון לאויב וזה צריך היה להיגמר כבר מזמן. יהיו עוד הפגזות כנראה, אבל לא יותר מכפי שהיו בשנים הקודמות. ההסתערות הערבית של שמיני עצרת לא צפויה כעת שוב בנגב המערבי. אין להכריח אף אחד שלא רוצה לחזור, אבל יש לפתוח ולאפשר חיים.

העיקר – ליישב את חבל עזה

"היום שאחרי" כבר כאן. הקב"ה וההיסטוריה היהודית הקרו לפנינו בחצי הצפוני של חבל עזה הזדמנות דומה לזו שהייתה לנו אחרי מלחמת העצמאות – ובתנאים יותר נוחים. כמו שאז עמדנו בלחץ הבין-לאומי וסירבנו להחזרת האויבים למקומות שמהם תקפו ומהם ברחו, וכמו שאז הפכנו את ביסאן ויבנא ואסדוד ומג'דל ועסקלאןהמקוללות לבית שאן, ויבנה ואשדוד ואשקלון המבורכות, כך בדיוק עלינו לעשות בעזה ובית חנון וג'באליה ובית לאהיא.

להתחיל כבר היום באלי סיני, ניסנית ודוגית

שלושת היישובים האלה שנעקרו בגירוש המכונה 'התנתקות' ב-2005, אינם בכלל בתוך הגוש של עזה אלא הם חלק מהשטח החקלאי של אשקלון, כמו שכניהם זיקים, כרמיה, יד מרדכי ונתיב העשרה. עד היום הם שטח חקלאי פתוח ורק חומה שיושבת על תוואי פוליטי, ולא בטחוני, חוצצת בין היישובים שנהרסו ליישובים הבנויים. הריסתם בגיבוי בג"ץ ("לתכלית ראויה") הייתה מעשה טירוף לאומי ואפשר לתקנו מיד. אני מניח שאבי פרחן ואחרים מאנשי המקומות היקרים האלה ירצו לחזור, ובכל מקרה יש גרעינים מוכנים שישמחו להתיישב בכל תנאי ובכל צורת מגורים.

הזמן לא פועל לטובתנו

כעת אנחנו כבר בשלב ההתבוססות בבוץ וקבורה יום-יומית של לוחמים גיבורים, מצב שבפעמים קודמות הוליד את 'ארבע אמהות' ושאר כוחות שליליים שהחזירו אותנו לאחור והפכו את הקרבנות הרבים שהקרבנו לחסרי משמעות. כולנו מתפללים להחזרת שבויינו וחטופינו אבל יש מי שכבר בנה קמפיין על גביהם. אותם כוחות עתירי חוצפה ותקציבים שהמיטו עלינו את בלפור וקפלן, כעת ממלאים את הארץ ב"לשחרר אותם עכשיו", עם אותו 'עכשיו' אדום ומודגש של 'שלום עכשיו' זכרונו לא לברכה, ופורטים על נימי העצבים המתוחים ביותר של עם ישראל, במגמה למנוע ניצחון. עליהם נוספים לחצי ארה"ב, 'העולם', העיתונות והתקשורת וכו'. סוד ההצלחה הוא בזריזות.

זה יכול להיות הרגע הגדול של ממשלת ישראל

עשו והצליחו וה' יהיה עמכם ועמנו.

עד כאן המכתב לשרי הממשלה, שספק אם בכלל הגיע אישית לידי מי מהם. אבל כעת העיקר הוא מה נבין ומה נעשה אנחנו. אין זמן להתמהמה. צריך להיישיר מבט אל המציאות. הסיפור של אחדות והתייצבות העורף יחד מאחורי הלחימה המשותפת כבר נגמר. מארגני האנרכיה הוותיקים כבר עובדים ביעילות ובכישרון שהם טובים בהם. כבר חזרנו להפגנות מוצאי שבת ומצור על בית ראש הממשלה בקיסריה ובירושלים. אחרי סיפור הגבורה והתושייה של שפרה בוכריס, ילידת בית אל, חניכת עפרה ואם לעשרה, הבינו שם ש'מצג השפחות' לא יעבור. אחרי אלחנן קלמנזון וחבריו האמיצים והכמות הענקית של הנופלים מבין המתנחלים והדתיים – הסירו מהר את כרזות "ממשלת המשתמטים והבוזזים"  כפי שבשנה שעברה קלטו מהר שדגלי להט"ב לא מיטיבים עם ה'מחאה'.

מה שנשאר עכשיו הוא השבויים והחטופים הקרובים ללבו של כל יהודי ועל זה הולכים שם בכל הכח. השגיאה שלנו תהיה אם נצא למאבק ראש בראש מול זה. סוד ההצלחה שלנו הוא אם נפתיע בכיוון אחר לגמרי, בכיוון הנכון והאמיתי שאותו זימנה לנו ההשגחה העליונה מתוך הייסורים שעבר עם ישראל – ביטול המחיצות המלאכותיות ופעולה נמרצת לירושת הארץ כפשוטה במובן התנ"כי שלה. זאת תהיה הנחמה האמיתית גם על המכה הגדולה של השבוע. אני חושב שרוב העם יחוש כך.  בבנין הארץ ננוחם – כפשוטו.

"תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים
עפרות ארצנו באשר הם שם.
אל יפול רוחכם – עליזים מתרוננים
בואו שכם אחד לעזרת העם!
מי צרת העם בלבבו נגעה
חיל גדול לעזרת העם!"

* ביום ראשון י"ח שבט (23/1) בשעה 19:00 בערב תתקיים בבניני האומה בירושלים התכנסות גדולה שדגלה ומטרתה כובשים ומייישבים את חבל עזה.