אחת מתופעות הלוואי המעניינות של המלחמה האחרונה היא הצפתו של המתח – הרדום בדרך כלל – בין השמאל הציוני למה שנכון לכנות כשמאל הרדיקלי. כך למשל, בעוד שהשמאל הרדיקלי קורא לעצירת המלחמה מטעמים הומניטריים, השמאל הציוני – בדומה לימין – דוחף למיטוט החמאס באמצעים צבאיים. שלא כמו השמאל הרדיקלי שמאשים את ישראל בפשעי מלחמה ואף בג'נוסייד, השמאל הציוני מושקע במאמצי הסברה שמטרתם להגדיל את חלון הזמן הדיפלומטי לתמרון הקרקעי. בעוד שהשמאל הציוני שמח על הצטרפותו של בני גנץ לממשלה שבעיניו מורכבת משרים מופקרים, השמאל הרדיקלי מזהה בו אידיוט שימושי של נתניהו.
במחלוקת שבין השמאל הרדיקלי לזה הציוני, אנשי הימין מצדדים לחלוטין ומסיבות ברורות בשותפיהם לפרויקט הציוני. עם זאת, עלינו לתת את דעתנו על שבריריות החיבור שבין "שמאל" ל"ציונות" בעת הנוכחית. השמאל הציוני נתון למתקפות ארסיות משמאל, שלא במקרה, ויש מקום להטיל ספק ביכולתו "להחזיק את החזית" לאורך זמן. למעשה, יש מקום להאמין שהשמאל הציוני עתיד להקצין ולהישחק עם הזמן. במובנים רבים זהו מחנה שחי רעיונית ופוליטית על זמן שאול.
הסיבה הראשונה והמיידית לדעיכתו הבלתי נמנעת של השמאל הציוני היא השינוי העמוק שחל באופיו של השמאל המערבי עצמו, המהווה נקודת ייחוס סוציולוגית וזהותית לאנשי השמאל בארץ. בכובעו הקודם, השמאל היה מחנה לאומי ומעמדי כאחד שדגלו היה מדינת לאום יהודית טבולה בסוציאליזם. זהו השמאל אליו השתייכו אבותיה המייסדים של הציונות ובראשם דוד בן-גוריון. השמאל הישן היה אמנם שמאל של מפלגות פועלים, אך תרבותו הייתה שמרנית למדי. זהו שמאל שלא היסס לזהות ולהכות באויב הערבי, ליישב את הארץ בשמה של האידיאולוגיה הציונית, להתערב בצורה גסה בפועלו של המשק ובמקביל להנחיל בקרב ילדיו זהות ותודעה מקראית.
זה היה השמאל של פעם. השמאל המערבי בן-זמננו הוא מחנה שונה לחלוטין. זהו שמאל ששאיפות לאומיות, תודעה מקראית ואמונה נוצרית הן ממנו והלאה. את מקומה של הלאומיות והדת תפסה התעסקות אובססיבית במגדר, תיאוריה פוסט-קולוניאלית, אג'נדת "ווק", אידיאולוגיה סביבתית ובקרב חוגים ליברלים יותר- אמונה בגלובליזם על-לאומי, ניידות כלכלית חוצת גבולות ושיח אבסטרקטי של "זכויות אדם". השמאל והליברליזם המערבי בן-זמננו הוא, במילים אחרות, פוסט-נוצרי, פוסט-מסורתי ובמידה הולכת וגדלה גם פוסט-לאומי, ועל כן פוסט-ציוני. בתיבת התהודה הפרוגרסיבית והליברלית, הציונות היא אנכרוניזם. יש לבטלה, לצעוד אל מעבר לה או לצקת בה תוכן אוניברסלי.
ברחבי העולם המערבי השמאל הליברלי המתון, אותם "אנשי מרכז" מתונים, כשלו מלעצור את ההקצנה משמאל כשהם עצמם נדבקים באותה הרדיקליות, גם אם בקצב איטי יותר. הסיכויים שילדיהם של אנשי השמאל הציוני יהיו שמאלה מהם במפה הפוליטית גדולים מאוד
אך דינו של השמאל הציוני לדעוך לא רק מפני שהשמאל המערבי שינה את פניו. דינו לדעוך גם משום שהמציאות הישראלית טפחה על פניו. בזירה המדינית, נוסחת ה-"שטחים תמורת שלום" או "שטחים תמורת שקט" – קרסה לחלוטין. כיום ברור לכל מי ששכלו בראשו, כי נסיגות ישראליות מולידות בסיסי טרור אימתניים וכי רק במזל ישראל לא ויתרה על אחיזתה בגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. יש סיכוי רב יותר שהשמש תיעצר במסלולה מאשר שתקום בדורנו מדינה פלסטינית דמוקרטית שאינה מתגמלת מחבלים, נמנעת מהסתה נגד יהודים, שאינה מחנכת את ילדיה על שנאת הציונות ואשר מוותרת על תביעותיה המסורתיות.
המציאות הישראלית טפחה על פניו של השמאל הציוני גם בזירה הכלכלית והתרבותית. מבחינה כלכלית, עלייה ברמת החיים מחייבת ליברליזציה של המשק הישראלי, לא סוציאליזציה שלו. זהו הסקטור הפרטי ובייחוד ענף ההייטק המהווה מעוז של השמאל הציוני. כמו כן, רבים בשמאל מתחילים להפנים שבחברה השבטית הישראלית – "מדינת רווחה" היא שם קוד להעברת תקציבים למיעוטים בעלי השפעה קואליצונית רבה, ובראשם החרדים. השמאל שהיה בעברו סוציאליסטי, הופך בהדרגה לניאו-ליברלי.
מבחינה תרבותית, ישראל לא התגבשה לכדי החברה המערבית והליברלית שרבים בשמאל הציוני חלמו שתיהפך להיות. ישראל צומחת להיות – מבחינה תרבותית – חברה מגוונת שבה לציונות הדתית, לחרדים מבני ברק, למסורתיים מהליכוד, לחילונים מתל-אביב ולערבים מהגליל יש אמירה פחות או יותר שווה על דמותה וצביונה. רוב הישראלים מסרבים לוותר על זיקה ממשית למסורת, לדת וללאום ולהמירן בזיקה לליברליזם מופשט, קריאות פרוגרסיביות לצדק חברתי או למסרים החברתיים והתרבותיים המגיעים מהוליווד.
מבחינה לוגית אפשר כמובן להחזיק בעמדות של שמאל ציוני וכמובן שיש בנמצא אנשי שמאל ציוני בולטים ופעילים. אך לאורך זמן זוהי פוזיציה פוליטית רעועה שעתידה לוט בערפל. ברחבי העולם המערבי השמאל הליברלי המתון, אותם "אנשי מרכז" מתונים, כשלו מלעצור את ההקצנה משמאל כשהם עצמם נדבקים באותה הרדיקליות, גם אם בקצב איטי יותר. הסיכויים שילדיהם של אנשי השמאל הציוני יהיו שמאלה מהם במפה הפוליטית גדולים מאוד.
אנשי השמאל הציוני משולים ללוליין שמהלך על חבל דק בעודו זורק כדורים באוויר. מתישהו, על הלוליין לרדת מהחבל ולנחות איפשהו. דלתו של הימין הישראלי פתוחה לרווחה. המים נעימים, כנסו פנימה.
