קצת לפני כניסת השבת הרוחות סערו על הפסיקה השערורייתית של בית המשפט בהאג. בפסיקתו, הכיר בית המשפט בפועל באפשרות שישראל מבצעת רצח עם בפלסטינים בכך שלא דחה על הסף את התביעה ואף הוציא צווי ביניים בעניין. לצד הטענות הצודקות על אנטישמיות פר אקסלנס (שלא ניתן להסביר את קרקס האיוולת המרושע הזה בלתן), ייתכן שגם למדינת ישראל אשם תורם במצב אליו הגענו.
אין בנמצא טעות גדולה יותר שיכול לעשות אסטרטג בניהול מערכה מלטעות בהגדרת האויב. במישור האופרטיבי, כשמטרת המלחמה היא מיגור האויב ושלילת מסוכנתו, הגדרה לא נכונה של האויב מבטיחה שלא יושגו מטרות המלחמה. איך אפשר להכריע אויב בלתי מוגדר? נקודה זו בהירה לכל בר דעת. אך יתרה מזאת, במישור המוסרי, הגדרה שגויה של האויב עלולה לעוות את השיפוט המוסרי של כל אדם באשר לצדקת המלחמה ותוצאותיה, בפרט בקרב אלה שהיכרותם עם העובדות חלקית במקרה הטוב.
במשך שנים ישראל שקועה בתודעה הכוזבת שמלחמתה באויב בתוך גבולותיה וברצועת עזה, היא מלחמה בארגוני הטרור ובפעילים בודדים או מאורגנים של אותם ארגונים. כך פתאום, נעלמה מהזירה המדינית ומהשיח הציבורי המלחמה העקובה מדם בת מאה השנים בישות הפלסטינית ובקולקטיב המזוהה עימה. מלחמה זו ראשיתה טרם קום המדינה ומטרתה אחת, חיסולה של מדינת ישראל ותמיכה במאבק אלים וחסר הבחנה בדרך להגשמתו.
כל מי שקרא את אמנת החמאס ואת אמנת הפת״ח יודע שכפי שצוטט אומר בכיר החמאס חאלד משעל בערוץ קטארי לפני כשבועיים, קיים קונצנזוס רחב באשר לתכלית המאבק הפלסטיני, המחלוקת ביניהם מסתכמת לכל היותר במהלכים הטקטיים בדרך להגשמתה. כיום הרוב הפלסטיני תומך בחמאס אך גם המיעוט שתומך בפת״ח תמים דעים לגבי מטרת העל של הקולקטיב הפלסטיני – חיסולה של מדינת ישראל בכל דרך, כשמקום של כבוד שמור לטרור הרצחני כנגד חפים מפשע.
ההיסטוריה רצופה הוכחות לאופי המאבק הפלסטיני ולמטרותיו. מפרעות תרפ״א ותרפ״ט, דרך האינתיפאדה הראשונה והשנייה ועד לסבבי הלחימה החוזרים ונשנים ברצועת עזה. עם זאת, מתחילת שנות ה-90 התגבשה בישראל התפיסה הסימטרית לפיה ארגוני הטרור הם אויביהם המשותפים של הישראלים והפלסטינים, אלה גם אלה שוחרי שלום ומבכרי החיים על המוות. זו אם כל חטאת.
תפיסה זו, לפיה הפלסטינים עצמם הם בני ערובה בידי ארגוני טרור אכזריים שמרחוק באו, הגיעה לשיא כוחה בליקוי המאורות שהתרחש בשלהי המאה הקודמת. אז, כשזכה ארכי מחבל שמעולם לא הניח את נשקו, בפרס נובל לשלום על חלקו ביסוד אותה תפיסה שקרית.
מאז ועד היום התפשטה התפיסה שמבקשת להפריד בין הקולקטיב הפלסטיני לארגוני הטרור, וזאת בזמן שהפלסטינים מביעים שיעורי תמיכה חסרי תקדים במעשי הטרור הנעשים בשמם: תשלום משכורות למחבלים, חמורים ככל שיהיו פשעיהם, זוכים לתמיכה של מעל 91 אחוז בציבור הפלסטיני. מעל 75 אחוזים מהם הביעו תמיכה בטבח ה-7 באוקטובר שבוצע על ידי חמאס (וזאת בידיעת השלכות השבת השחורה ההיא על חייהם שלהם), וספרי הלימוד במערכת החינוך הפלסטינית המתארים את האכזריים שבמחבלים כגיבורי תרבות. אך עדות חזקה מכל סקר ונתון הייתה השתתפותם האקטיבית של האוכלוסייה העזתית בזוועות השביעי באוקטובר, עדות חיה, מעשה ידיהם של גברים, נשים, זקנים וילדים שתרמו ככל יכולתם לפשעי המלחמה שבוצעו בשבת ההיא.
בו בזמן, כשהקולקטיב הפלסטיני עושה כל שביכולתו כדי לקשור עצמו בטרור ובפשעי המלחמה, בישראל מתעקשים להפריד בין ארגוני הטרור לבין הפלסטינים. הקונספציה הזו (התאפקתי עד עתה משימוש במושג הנדוש) היא שגרמה לאורך השנים להכנסת פועלים פלסטינים לשטחי ישראל, היא שהובילה לשימוש בנהלי פתיחה באש מחמירים על גדר הגבול בעזה משל מצידו השני התקיימו הפגנות דמוקרטיות של אזרחי ישראל, היא שהובילה ל״הקש בגג״ והיא זו שבשמה נמנענו מהכרעת האויב העזתי עד כניעה ללא תנאי בסבבי הלחימה הקודמים, תוך שימוש במצור הרמטי ובכל טקטיקה צבאית הנדרשת להשגת ניצחון מהסוג הזה.
כשזה הסיפור שאנחנו מוכרים לעולם, סיפור על רשע שמגיע מארגוני טרור המנצלים בעצמם את האוכלוסייה הפלסטינית לצרכיהם האישיים, מה הפלא שטענות על פגיעה בבלתי מעורבים פלסטינים מופיעות תחת כל עץ רענן? אם קיימים בלתי מעורבים בצידו הישראלי של הגבול ובצידו הפלסטיני כאחד, מה ההצדקה המוסרית להרג של מעל 30 אלף עזתים כשבצד הישראלי נהרגו פחות מאלפיים? וביתר שאת, מה ההצדקה למהלכים המייצרים נזק אגבי כדוגמת ריסוק תשתיות ומצור אפקטיבי לאורך כל מהלך הלחימה כשהאוכלוסייה הפלסטינית אינה אשמה במעשי הזוועה שהובילו למלחמה יותר משהאוכלוסייה הישראלית אשמה בהם?
לישראל הייתה כל הלגיטימציה שבעולם לקרוא לילד בשמו ב-8 באוקטובר, והצעד הזה היה יכול לעקר מתוכן את הביקורת שמוטחת בנו מכל עבר על הפגיעה בבלתי מעורבים. מנהיג אמיץ היה מגדיר את המלחמה כמלחמה בפלסטינים ומכתים את הנרטיב הפלסטיני לעד. מנהיג סביר היה לכל הפחות מגדיר אותה כמלחמה בעזתים ומאפשר לצה״ל חופש פעולה רחב, כבכל מלחמה בכל אויב. כשאנחנו בעצמנו לא מצליחים להגדיר את האויב, את הטוב ואת הרע, מה טענתינו לשופטים עטויי פאות מצידו השני של הים?
