רוח תבוסתנות הולכת ונפוצה בשבועות האחרונים בחברה הישראלית, במיוחד מאז האסון הנורא השבוע, של מות 21 הלוחמים. יותר ויותר נשמעים הקולות הטוענים שאין סיכוי להביס את חמאס, ושמוטב שנשלים עם התבוסה של 7 באוקטובר. אם יש קולות משמעותיים מהסוג הזה בחברה שלנו, תקשורת מקצועית צריכה לדווח עליהם באופן ענייני, אולם עושה רושם שחלקים נרחבים בתקשורת מתמכרים להלכי הרוח הללו, ובכך אינם משקפים את עצם קיומם אלא מקדמים ומעצימים אותם.
האמת היא שאין בסיס ריאלי להפחדות האלה. אינני מומחה צבאי, אבל מספיק לחבר את הידיעות המתפרסמות על מהלך הלחימה כדי לדעת שיש לצה"ל הישגים משמעותיים מאוד, והמערכה בהחלט יכולה לעמוד ביעדיה. הדבר תלוי כמובן גם בהגדרת היעד. אם הגדרת היעד היא חיסולו המוחלט של חמאס, כפי שהשתמע לכאורה בימים הראשונים למלחמה, זו אכן מטרה שנראית קשת־השגה. אפילו חיסולו של לוחם חמאס האחרון על אדמת עזה לא בהכרח יביא לחיסולו של הארגון כרעיון. לוחמים חדשים יקומו ויחדשו את פעילותו, שלא לדבר על מנהיגי וחברי הארגון החיים במקומות אחרים. אבל אם המטרה היא ביטול שליטת חמאס ברצועה, הרי שמדובר במטרה שהיא גם חיונית וגם ריאלית.
חיוניותו של יעד זה התבררה בצורה הכואבת ביותר נוכח העובדה שחמאס אינו ממוקד בדאגה לרווחת נתיניו בעזה אלא בפגיעה אנושה בישראל. הריאליות שלו נובעת מכך שכדי למוטט שליטה של ארגון במקום מסוים לא נדרש להרוג את אחרון חבריו אלא לפרק את תשתיות השליטה שלו, ולהשליט במקומו גורם אחר. אל המטרה הזו אנחנו מתקדמים מאז תחילת המלחמה עקב בצד אגודל – קצב שהישראלים קצרי הרוח אינם מורגלים בו. הלוחמים עצמם – המקור האמין ביותר למתרחש ברצועה – משדרים אורך רוח. והם, המצויים בסכנה הגדולה ביותר, גדולי התובעים להמשיך במערכה.
בשל הזיהוי הפוליטי־אידיאולוגי של רבים ממפיצי החולשה, יש חשש שהיא לא נובעת רק מהערכה עניינית של מצב המערכה. רבים מהמבקרים הם שונאים ותיקים של נתניהו ושל ממשלת הימין־חרדים שהקים. מתוך כך הם משדרים גם איזה רצון סמוי, אולי אפילו לא מודע, שהמלחמה הזו תיכשל, ובכך יקבלו אישור לטענותיהם על אודות חידלון הממשלה. דומני שאני פטור מלהוכיח שגם אני לא ממש מחבב את הממשלה הנוכחית ואת העומד בראשה, אבל אסור שהביקורת המוצדקת עליהם תהפוך לפגיעה במדינה כולה.
רבים משווים את המערכה הנוכחית למלחמת העצמאות (בעיקר לחלקה הראשון), בכך שהיא איננה מתנהלת מול מדינות ערב אלא מול הגורם שנאבק איתנו על עצם השליטה בארץ, ואשר מעוניין לסלק אותנו לא רק משטחים מסוימים אלא מהארץ כולה. יש בכך הרבה מן האמת, אבל דווקא מתוך ההשוואה הזו כדאי לזכור עד כמה שונה מצבנו היום מימי המערכה ההיא. עוצמתה של ישראל איננה מוטלת בספק, והפערים בינה ובין חמאס ניכרים בהשוואת מספר הנפגעים. נכון שצפויים לנו מאבקים עם יריבים חזקים יותר, אבל גם מולם איננו קוטלי קנים. בניגוד למלחמת העצמאות, במערכה הכוללת נגד איראן יש לנו גם לא מעט בעלי ברית ברמה העולמית ואף האזורית. אם לא נשברנו ב־1948, בוודאי אין סיבה להישבר ב־2024.
