כל מי שחי פה מספיק שנים יודע שאי אפשר לצפות מהעיתונות הזרה לתמוך בישראל, אבל אלו מאיתנו שתמימים מספיק לרצות צדק, לכל הפחות היו מצפים להגשה מאוזנת של העובדות, תוך התחשבות במקורות ואמינותם. במילים אחרות: לדווח את הנתונים שמפיץ חמאס על הרוגים במלחמה עם מעט יותר סקפטיות מאשר את אלו שמדווחת ישראל. אך זה כמובן לא קורה, וכך ישראל מצאה את עצמה נלחמת על דעת הקהל הבינלאומית בזמן שהחיילים נלחמים בחזית.
בין הדיווחים הרבים העוינים לישראל אחדים בלטו במיוחד, הנה כמה מהמעצבנים ביותר.
1. הניו-יורק טיימס נגד פסח
בכתבת מגזין שכותרתה "אקטיביסטים שחורים ויהודים היו בעלי ברית במשך עשורים. עכשיו מה?", הכתב דניאל ברגנר מתאר במילים גדולות ותיאורים צבעוניים כיצד המלחמה בעזה עוררה פעילי שמאל יהודים שלחמו יחד עם שחורים בעד זכויות האזרח בארה"ב, וכעת הם פועלים איתם כעת יד ביד נגד המדינה הציונית.
בכתבה, שכולה רוויה בנרטיב אנטי-ישראלי, יש כמה רגעים מפוצצים במיוחד. הטוב ביותר הוא שיחה ארוכה שניהל ברגנר עם פעילת שמאל קיצונית בשם ניקול קרטי שהופיע בה ציטוט שעורר השתאות, זעם ואינספור בדיחות ברשתות החברתיות:
"נכחתי בהרבה חגיגות פסח. וכל כך מוזר שהסיפור שם הוא רק של שעבוד יהודי, אפילו ששעבוד הוא משהו שכל כך קיים גם עבור אנשים אחרים. עוד לא כיבדו את ההיסטוריה של שחורים. עושים לנו גזלייטינג על השפעות העבדות ועל ההשפעות המתמשכות של עליונות לבנה".
כן, קראתם נכון: היא כועסת שפסח – פסח! – מציג רק את סיפורם של היהודים. האמת היא שזה לא אמור להיות יותר מדי מפתיע למי שבקיא ברעיונות ה"הצטלביות" ששולטים בקמפוסים בשנים האחרונות. לפי הקונספט הזה, כל מאבק של קבוצת מיעוטים קשור בהכרח לכל מאבק אחר, והם מדורגים בהיררכיה של סבל. מאחר ששחורים נחשבים לסובלים יותר מיהודים, פשוט לא יכול להיות חג שמזכיר רק את סבלם הישן של היהודים מבלי להזכיר את זה של השחורים.
הכתבה מלאה בתוכן כזה, כאשר היא עמלה להציג מצב שבו פעילים יהודים ושחורים מתאחדים נגד ישראל – מבלי להתייחס לעובדה שפעילים יהודים רבים, כולל משמאל, התייצבו לצד ישראל מאז 7 באוקטובר והביאו פעילים שחורים רבים איתם למאבק (ראו למשל את חבר הקונגרס הדמוקרטי השחור ריצ'י טורס מניו-יורק, שפועל רבות למען ישראל).
בסוף הכתבה מופיע עוד ציטוט לפנתיאון, בשיחה עם פעילה יהודייה שפתאום התפכחה:
"לפני כמה שנים ראיתי את 'כנר על הגג' בפעם הראשונה מאז שהייתי בת 10, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הנכבה… בהצגה, המשפחה היהודית מגורשת מביתה בעקבות פוגרומים – ואני התייפחתי, התייפחתי מזכר הנכבה".
2. תומאס פרידמן וישראל
מהפח אל הפחת, סליחה – מהמגזין אל הדעות: בעל הטור הבכיר בטיימס כותב כבר עשרות שנים על ישראל, והולך ומחריף את עמדותיו כלפינו עם כל שנה, כולל נזיפות קלישאתיות במנהיגים יהודים בארה"ב שתומכים ב"כיבוש הקולוניאליסטי הישראלי" והשוואות בין מתנחלים יהודים למחבלים פלסטינים.
בטור שפרסם בשבוע שעבר, רווי בבומבסטיות הפרידמנית המוכרת, הוא חיבר בין המאבק הישראלי והאוקראיני נגד "רשת ההתנגדות" של איראן, רוסיה ועוד. בין קלישאות להגיגים שנלקחו ישירות מהצהרות לתקשורת של מחלקת המדינה, פרידמן כתב את הפסקה הבאה:
"חמאס לא רוצה שישראל תנרמל את היחסים עם סעודיה מבלי שתצטרך לעשות ויתור אחד לפלסטינים מבחינת השאיפות שלהם למדינה. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, האמין שזו תהיה גולת הכותרת של הקריירה שלו – והוכחה שכל מבקריו טועים – אם יצליח להשיג קשרים דיפלומטיים פתוחים עם סעודיה, ביתם של האתרים הקדושים ביותר לאסלאם, מבלי לוותר אפילו על דבר אחד לפלסטינים. זו הייתה מטרה פזיזה – נתניהו היה צריך להציע לפלסטינים לפחות דרך כלשהי לשליטה עצמית גדולה יותר, ולו רק כדי להקל על סעודיה למכור את ההסכם מבית – וישראל משלמת כעת את המחיר".
לכאורה יש כאן ניתוח גיאופוליטי יבש ותו לא, אך פרידמן מכניס הנחת יסוד כל כך שגויה שקשה להאמין שאפילו הוא מחזיק בה: שחמאס, ארגון טרור רצחני שנשבע להשמיד את ישראל ואת היהודים בכלל, תקף ב-7 באוקטובר לא כי הוא, ובכן, רוצה להשמיד את ישראל ואת היהודים, אלא משום שהוא התאכזב מכך שהסכם הנורמליזציה עם הסעודים לא כלל התייחסות לפלסטינים. האם זה אותו חמאס שדחה כל מאמץ לשיתוף פעולה? אותו חמאס שזרק את אנשי הרש"פ מגגות עזה אחרי שזו נמסרה לידי הפלסטינים? אותו חמאס שחבר בציר הרשע האיראני שמחויב להשמדת ישראל? האם פרידמן באמת מאמין שהמתקפה הרצחנית ביותר על יהודים מאז השואה נגרמה כי ארגון הטרור האחראי לא אהב את המשא ומתן הדיפלומטי בין נתניהו למוחמד בן סלמאן?
קשה להאמין שפרידמן הגה את הרעיון הזה בעצמו. סביר להניח שזה מה שחושבים גם הבכירים בממשל שמעבירים לו את הפרשנויות השבועיות שלו. וזה מעורר את השאלה: האם אלו האנשים שישראל אמורה לסמוך עליהם "ביום שאחרי?"
3. מניו-יורק לוושינגטון
הסיקור של ישראל בניו-יורק טיימס בהחלט נראה מוטה לטובת הפלסטינים, אך זה כלום יחסית למה שקורה בעיתון אמריקני גדול אחר: הוושינגטון פוסט. בעוד בטיימס לפחות ישנם מאמצים להציג שוויון כלשהו בין הצדדים, נראה שבפוסט מעוניינים בעיקר להציג את המלחמה בעזה כפעולת נקם ישראלית על ה-7 באוקטובר, ומדגישים שם שוב ושוב את הטענות של הפלסטינים וחמאס בכותרות, בכתבות, בטורי דעה, בקיצור, כמעט בכל צורה.
זו לא תופעה חדשה: היא מלווה את העיתון עוד מתחילת המלחמה (ולמעשה גם לפניה). עוד בנובמבר במאמר ב"נשיונל ריוויו" שכותרתו "משהו מאוד לא בסדר בוושינגטון פוסט" פירט מבקר התקשורת בקט אדמס טענות שונות שהופיעו בפוסט ולא היו קשורות למציאות. כך, למשל, נטען בדיווח שכותרתו "בזמן המלחמה בעזה, האו"ם מחלץ תינוקות מבתי חולים תחת מצור" שצה"ל תוקף במכוון שיירות של רופאים ללא גבולות:
"רופאים ללא גבולות דיווחו שקרוב משפחה של איש צוות נהרג וקרוב נוסף נפצע לאחר שכוחות ישראליים ירו 'במכוון' על שיירה ובה 140 מעובדי הארגון ובני משפחתם יום קודם לכן", דיווח העיתון. "השיירה סומנה בבירור, אמר הארגון הידוע גם בראשי התיבות הצרפתיים שלו MSF, ושני הצדדים הלוחמים קיבלו הודעה על מעברה באזור".
הטענה של רופאים ללא גבולות הייתה שקרית לחלוטין, ואכן אחרי כמה ימים הפוסט הוסיף בסוף הכתבה תיקון שאמר בפשטות, "רופאים ללא גבולות תיארו וגינו את המתקפה אך לא ציינו אילו כוחות ישראליים ביצעו את המתקפה, ולא אף גורם אחר שהיה אחראי לה". אדמס גם ציין את השימוש של הוושינגטון פוסט במספרי נפגעים שמפרסם חמאס ללא הזהרה שהוא המקור, וכן החלטה להסיר קריקטורה פוליטית שבה הוצג לוחם חמאס כשהוא לובש תינוקות ישראליים כשכפ"ץ – בעקבות תלונות של גולשים ברשת שרגשותיהם נפגעו מהצגה כל כך פשוטה של האמת. כמעט מיותר גם לציין שהעיתון היה בין הראשונים לפרסם את עלילת הדם על התקיפה הישראלית על בית חולים שהרגה 500 איש והתבררה כרקטה פלסטינית תועה שפגעה במגרש חניה.
אך מאז נובמבר נראה שהפוסט רק החריף את עמדתו נגד ישראל.
ב-21 בדצמבר הוושינגטון פוסט ניסה להכחיש את השימוש של חמאס בבית החולים שיפאא כמרכז פעילות טרור, בטענה ש"הראיות שסיפקה הממשלה הישראלית לא מספיקות כדי לקבוע שחמאס השתמש בבית החולים כמרכז בקרה ושליטה" וכי אין ראיות לכך שחמאס השתמש במנהרות מתחת לשיפאא – למרות ראיות שהציגה ישראל בפומבי, כולל בסרטונים של דובר צה"ל. הפוסט גם התעלם מדיווחים שלו עצמו בנושא – שכן ב-2014 פרסם הכתב הוותיק ויליאם בות' שבית החולים משמש "מפקדה דה-פקטו של חמאס, שנראים מהלכים במסדרונות ויושבים במשרדים".
ב-23 בדצמבר פרסם הוושינגטון פוסט כתבת פרשנות ויזואלית על עזה שטענה שישראל מנהלת "את אחת המלחמות ההרסניות ביותר של המאה". הכתבה הסתמכה על תצלומי לוויין, מידע על תקיפות אוויריות ונתוני הרס שפרסם האו"ם כדי לטעון שההרס במלחמה בעזה עקף את זה שנראה בחאלב במהלך מלחמת האזרחים הסורית, את המלחמה הרוסית באוקראינה ואת המלחמה האמריקנית בדאעש בעיראק. אך כפי שמיהרו להצהיר רבים שקראו את הכתבה, נראה שהפוסט לא הבינו את הנתונים שהם בעצמם אספו, או אולי סילפו אותם במכוון, שכן ההשוואה היחסית בין הלוחמה ברצועה קטנטנה כמו עזה למלחמות באוקראינה ובסוריה מולידה מספרים מופרכים. אך היו מי שהצביעו גם על בעיות אחרות.
דוד אדסניק, מנהל מכון המחקר "הקרן להגנה על דמוקרטיות" (FDD), היה אחד מאלו שמיהרו לתקן את העיתון ברשתות החברתיות ובראיונות לתקשורת. "הניתוח של הוושינגטון הפוסט כולל השוואה מטעה מאוד של הטקטיקות של צה"ל לאלה של אסד ופוטין, שתקפו במכוון בתי חולים כאמצעי לזריעת טרור", הסביר אדסניק לנשיונל ריוויו.
"הכתבה מציינת שנמצאו מנהרות מתחת לבית החולים שיפאא, אך מסיקה שאין הוכחה שחמאס השתמש בהן, למרות כלי נשק שנמצאו בבית החולים וסרטון המראה את נוכחותם של בני ערובה ישראלים. המודיעין האמריקני אפילו אישר שחמאס השתמש בבית החולים שיפאא כמרכז פיקוד ונמלט זמן קצר לפני שצה"ל כבש את המקום".
בבדיקת התחקיר, אדסניק מצא שהניתוח החזותי היה אמור להניב מסקנות הפוכות לאלו שהגיעו הכותבים: "הראיות של הפוסט עצמו מדגימות את מחויבותה של ישראל להימנע מפגיעה בבתי חולים למעט מקרים של דחיפות חמורה. בגרפיקה שכותרתה 'בתי חולים עם מבנים פגומים בטווח של 180 מטר', הפוסט ממחיש באיזו תדירות ישראל פוגעת במטרות בסביבת בתי חולים. עם זאת, הדבר יוצא הדופן בכל אחת מהמפות הללו הוא ההדגמה שלהם שצה"ל שוב ושוב פגע במטרות סמוכות לבתי החולים מבלי לפגוע בכלל בבתי החולים עצמם".
אך אולי המקום שבו הפוסט עושה הכי הרבה נזק הוא בכתבות "צבע". כאן משתמשים הכתבים בכיסוי מגזיני כדי לסקר זוויות מסוימות מאוד של הסכסוך ולשלוף מהן כותרות שלא היו מביישות את אל-ג'זירה. כך, כתבה שפורסמה שלשום נשאה את הכותרת "עבור הפלסטינים בלבנון, המלחמה בעזה משתמשת תזכורת – ואזהרה". לאורך כל הכתבה, שכתבה כתבת של העיתון בלונדון בשם אלן פרנסיס, מרואיינים פלסטינים או צאצאיהם "שגורשו מבתיהם בהקמת ישראל ובמלחמה הערבית-ישראלית שבאה בעקבותיה ב-1948, גלות שהפלסטינים זוכרים בתור 'הנכבה'", כשהם מתארים כיצד "גירוש" של פלסטינים מבתיהם בעזה מטרגר כאבים ישנים על התעמרות ישראלית. או, כפי שתיארה כותרת אחרת: "מראות של פלסטינים שנעקרו מבתיהם במהלך המתקפה הישראלית בעזה מעמיקות פצע קהילתי שנפרש על פני דורות".
יום קודם לכן פורסמה כתבה שכותרתה "נער אמריקני נהרג בגדה המערבית. משפחתו רוצה תשובות", שעסקה בירי בפלסטיני בן 17 במהלך פעילות מבצעית. ויום קודם – פורסמה כתבת מגזין שכותרתה: "הרעב הנואש בעזה: משפחות מתקשות להימנע מרעב", לצד כתבה ארוכה על השימוש הישראלי באפליקציות אוטומטיות כדי לקדם הסברה ולהילחם בטענות שקריות, שציטטה "מומחים שטוענים ששימוש נרחב בכלים כאלו מעוות את השיח על המלחמה ברשת". כך זה ממשיך, כתבה אחרי כתבה, עם נרטיב ברור וכל המשאבים הנדרשים כדי לקדם אותו.
מי עוד מכפיש אותנו בפני מיליונים? אילו עיוותים חדשים יתגלו? כל זאת ועוד בשבוע הבא.
