שיעורם הגבוה מאוד של לוחמי המילואים מקרב הנופלים מסגיר את סיפורו של המערך שעליו בנויה במידה רבה עוצמתו של צבא היבשה. מורים, מרצים, אנשי הייטק, מהנדסים, עורכי דין, רואי חשבון, טכנאים, עיתונאים, טבחים, מלצרים ובעלי מקצועות רבים נוספים, שכירים ועצמאים, אקדמאים וסטודנטים – עזבו הכול ב־7 או ב־8 באוקטובר ויצאו להילחם על הגנת הבית שלהם, הבית של כולנו.
מדובר במאות אלפי חיילים שבלעדיהם צה"ל לא היה יכול אפילו להתחיל במשימה של כיבוש עזה ומיטוט חמאס, לצד החזקת שאר גזרות הלחימה והרתעת חיזבאללה מפני הצטרפות אקטיבית למתקפת חמאס על ישראל. עוצמתו של צה"ל נשענת במידה רבה מאוד על מערך המילואים, אותו מערך שבימים כתיקונם הוא כמעט שקוף עבור מרבית אזרחי ישראל.
מאות האלפים שגויסו והתייצבו ביחידותיהם, היו נכונים למשימתם בלי לשאול שאלות וכמעט בלי להרהר. אבל מי שקצת מכיר את מצבו של המערך יודע שיכולתו לעמוד הכן למשימותיו רחוקה מלהיות מובנת מאליה. כדי שברגע האמת יוכל המורה להפוך מיידית לטנקיסט והעיתונאי לנהג נגמ"ש, דרושה מערכת גדולה וסבוכה שמאפשרת למהפך הזה לקרות. הוא לא מתרחש מאליו, גם אם בעבר הוכשרו השניים למקצועותיהם הצבאיים.
בצה"ל ישנה מערכת אחת, חיל האוויר, שיודעת כבר שנים לנהל את הנושא הזה במקצועיות רבה. תנאי הכשירות בחיל קשיחים וידועים לכול. כדי להיות כשיר לטיסה חייב טייס מילואים לטוס מספר ידוע של שעות, במתווים ובתנאים מוגדרים. מי שאיננו כשיר, גם אם בעברו היה טייס מהולל, לא יורשה לעלות על מטוס עד שיעבור תהליך מסודר של חזרה לכשירות. גם המטוס עצמו לא ימריא אם לא עבר תחזוקה טכנית שוטפת ברמה הגבוהה ביותר, ולא עמד בכל הבדיקות התקופתיות הנדרשות, בדיוק לפי הספר. העובדה שמדובר לא פעם בטייסי מילואים אינה מפחיתה את התנאים שהם נדרשים לעמוד בהם, וזו הסיבה שבעטיה טייסים נדרשים לשרת מספר גבוה של ימי מילואים בשנה, כדי להמשיך להיות חלק מהמערך הלוחם.
בחילות היבשה המצב שונה לחלוטין, ויש לכך גם סיבות טובות. טנק שהוא מעט פחות מתוחזק אינו מסכן את נוסעיו באותה מידה שמטוס לא מתוחזק מסכן את מי שטסים בו. אולם כשרמת האימונים ורמת האחזקה של הכלים ביחידות מחסני החירום (הימ"חים) יורדות מתחת לרף מסוים, גם אם סכנת חיים מיידית איננה נגרמת, כשירות יחידת המילואים להפוך ליחידה לוחמת בתוך זמן קצר נפגעת באורח קיצוני. חטיבת מילואים לא מספיק מאומנת, שהציוד שלה איננו מתוחזק כיאות, קיימת רק על הנייר. ברגע האמת לא ניתן לסמוך עליה שתהיה חלק משמעותי מהכוח הלוחם של מדינת ישראל.
עוד תגיע העת לספר מה עבר על מערך המילואים בשנים האחרונות, ובאיזה מצב פגשו המילואימניקים את הימ"חים ב־7 וב־8 באוקטובר. מי שנתנו את הפקודות וקבעו את סדרי העדיפויות עוד יידרשו לתת תשובות לכולנו. אך מה שכבר היום ניתן ודרוש לעשות, הוא לקבוע תקנים רציניים של כשירות ללחימה ביחידות השונות, הן ברמת האימונים הן ברמת הציוד.
אם מערך המילואים הוא חלק מהותי מצה"ל, עליו לקבל יחס מתאים. תגמולים והטבות הם לא חזות הכול. כדי שהמילואימניקים ייקחו את עצמם ברצינות הם חייבים לחוש שגם צה"ל לוקח אותם ברצינות, לא פחות מהרצינות שבה הוא לוקח את כשירות המערך הסדיר שלו.
