בפסק דין שניתן השבוע בבג"ץ, דחו השופטים, עוזי פוגלמן, יצחק עמית ועופר גרוסקופף, את עמדת המדינה וחייבו לאפשר כניסה לישראל של בני משפחות מקרבה ראשונה של מחבלים מעזה למטרות טיפול רפואי.
מעיון בפסק הדין, נראה שהשופטים לא ראו טעם בהצגת טיעונים משפטיים, אלא פרשו באופן ישיר את תפיסת עולמם הערכית, לפיה אינם רואים בהחזרת גופות חיילנו מטרה מספיק חשובה כדי למנוע את המעבר של בני משפחותיהם של טרוריסטים ארצה.
השופט גרוסקופף נימק את הפסיקה: "תכליתה של המדיניות החדשה שהובאה לבחינתנו היא הפעלת לחץ על ארגון החמאס במסגרת מאמציה של מדינת ישראל לקדם את השבת השבויים והנעדרים. תכלית זו היא בוודאי חשובה, ואולם, כפי שציין חברי, השופט פוגלמן, לא כל האמצעים כשרים על מנת להשיגה. האפשרות לעשות שימוש בחולה הזקוקה נואשות לטיפול רפואי מציל חיים, אשר אין כל טענה כי היא עצמה מעורבת בפעילות נגד מדינת ישראל, כ'מנוף לחץ' אינה תואמת את ערכי מדינת ישראל".
ההחלטה הזאת של בית המשפט, למעשה שומטת את תפיסת הריבונות מידי נבחרי הציבור ומעבירה אותה ישירות לידי שופטי העליון. גם לכם יש תחושת דז'ה וו? אין זו הפעם הראשונה ששופטי בג"ץ מתעלמים מטיעונים משפטיים וקובעים החלטות על פי האידיאולוגיה האישית שלהם. לדוגמה, בעתירה בעניין ההחלטה לשלול תושבות ישראלית ממחבלי חמאס, קבע השופט פוגלמן כי לתפיסתו "המחוקק לא התכוון להעניק לשר הפנים סמכות לשלול תושבות ממחבלים", זאת למרות שהמחוקק ציין זאת במפורש בעת חקיקת החוק.
ושוב, בניגוד לעמדת המדינה אשר לוותה בחוות דעת ביטחוניות שקבעו כי האיסור להכניס בני משפחות מחבלים יהווה לחץ חיובי לטובת החזרת גופותיהם של חיילנו, שמו שופטי בית המשפט העליון את עצמם כמומחים ביטחוניים, וקבעו כי חוות הדעת המקצועית שהגישה המדינה אינה נכונה.
פרט נוסף, שהשופטים כנראה שכחו, הוא שמשנת 2005 עזה איננה חלק ממדינת ישראל בגלל מהלך שפגע באזרחים ישראלים רבים. מאז, הרצועה נמצאת תחת שלטון עצמאי שמוגדר כאזור עוין הנשלט בידי ארגון טרור. העותרים דרשו להכניס את בני משפחתם לטיפול בארץ בשל העובדה כי לא מצאו בית חולים אחר שייטפל בהם. בתגובה, המדינה הסכימה לאפשר מעבר של החולים לכל מקום שירצו, אך הם דרשו דווקא טיפולים בישראל, זאת למרות שכמדינה ריבונית אין לה בדל אחריות כלפי אנשים שאינם אזרחיה, קל וחומר שמדובר בתושבי ישות עוינת.
לעתים קרובות נשמעות תלונות, יש שיגידו מוצדקות, כלפי המדינה באשר לטיפול בנושא השבויים והנעדרים. אך נראה שכאשר המדינה בוחרת לפעול בנושא, בית המשפט "שם לה רגליים" ומנכס לעצמו סמכות להתוות את המדיניות הלכה למעשה.
ומה עם גופות חיילינו? נראה כי מבחינת בג"ץ, שפוסל אמצעי לחץ אחד אחרי השני, האפשרות היחידה להחזיר אותן תהיה בגביית מחיר כבד מאזרחי ישראל, וחס וחלילה לא ממשפחות המחבלים.
