בתחילת השבוע התקיים הכנס המגזרי של החזרת ההתיישבות לעזה. מה שבגדר חלום אצל אחינו חובשי ספסלי בית המדרש, הוא בגדר טירוף אצל חלק לא מבוטל מאחינו החילונים. כשם שיש לי ביקורת על קיום הפגנות לעצירת המלחמה עכשיו ובטח ובטח על הקמת מדינה פלסטינית לאחר המלחמה, כך יש בליבי על הכנס למען החזרת ההתיישבות שמשדר תחושת בהילות של ״עכשיו״.
באופן כללי, אין מילה שמרתיעה אותי יותר מהמילה עכשיו: ״שלום עכשיו״, מביא לבריחה מלבנון, ״משיח עכשיו״, לאי הבנה של המושג. ״גיוס חרדים עכשיו״ מוביל לנתק בחברה, שחרור חטופים ״עכשיו״, מעלה את מחיר העסקה ומאריך את משך המלחמה. וכך ״התיישבות בעזה עכשיו״, דוחה את האפשרות להתיישב שם. במשחק הפוליטי החדש שהולך להתהוות אחרי המלחמה, אני מציע לאמץ את המילה ״סבלנות״. היא מפתחת ענוה, שיקול דעת, עצה וקבלת החלטות נכונה.
אני בעד ההתיישבות בעזה משלוש סיבות מרכזיות: האחת – ביטחונית. השניה – הסרת הטראומה מתושבי העוטף כדי שיוכלו לשוב לבתיהם. השלישית – זו ארצנו. יחד עם זאת, למרבית הציבור קשה להכיל זאת כעת, מה גם שצריך לדעת כלל יסודי לגבי תהליכים הרי גורל בחברה – הם צריכים להיעשות בתהליכיות.
הצלחתו של הכנס איננה נמדדת באלפי המשתתפים שנכחו בו. במקום כנס פנימי מגזרי המנציח נתק, מוטב היה אילו היו משתתפים בו אנשים מכל הפלגים המתעניינים בכך, שעבורם ההתיישבות בעזה היא בגדר חלום אפשרי. כאלה הבאים להקשיב, לברר ולהחליף דעות, ובכך ליצור תהליכיות נכונה. אלא שזה לא קרה.
לצערי, הלקח המרכזי מתקופת המחאות והמלחמה עדין לא הופנם. אי אפשר להחיל שינויים עצומים בחברה דמוקרטית ללא תהליכיות הולמת. שיבה מיידית לעזה, תוליד את הפגנות קפלן 2035 בתואנה שבנינו נהרגים שם כדי שהמתנחלים יוכלו לחיות על חוף הים של הנגב המערבי.
במלחמה דרושה אחדות אמיתית. שמחה וצהלה לקראת חלום ההתיישבות שנראה כעת בר השגה יותר מתמיד, יכולות להיתפס כנתק מוחלט אצל משפחות רבות בישראל הנמצאות בחרדת שואה, משום שהם עדין לא עברו את התהליך. כדי לא לפגום במרקם שנוצר, ראוי לשמור על נורמליות ועל איפוק. לדעת לא לפגום באופטימיות האוטופית של שכבה חולמת מחד, ומאידך, לדעת לרתום את כלל הציבור אל השאיפות הנשגבות. זאת תוך התאמה למציאות ויצירת תחושת מסוגלות למימוש החזון. אחרת – חלק נכבד בחברה הישראלית ימשיך להיות מורתע.
כברת דרך משמעותית עוד לפנינו עד שנשיג ניצחון בעזה על שלושת היעדים המרכזיים שהוגדרו: מיטוט שלטון החמאס על מוסדותיו ואנשיו, החזרת החטופים ווידוא שטבח כזה לא ישנה במדינת ישראל. כל זאת תוך עמידה בלחצים בינלאומיים וניסיון לשמר ממשלת אחדות. הקונצנזוס כעת הוא להשמיד את האויב בעזה עד הניצחון. לכך יש תמיכה רחבה באומה משום שאת תהליך ההתפכחות כבר עברנו. אני מציע שנלך עם הקונצנזוס הזה.
נכון יותר בעת הזו לדבר על התיישבות בתוחמת הצפונית – ניסנית, דוגית ואלי סיני. אין שום הבדל ביניהם לבין נתיב העשרה. לקדם התיישבות בשלושת הישובים הללו כשלב ראשון, בהנחה שהציבור יסכים ושהנסיבות הביטחוניות יאפשרו, זה מהלך פתיחה נכון. הוא יוביל לכך שכאשר פתרון ארוך טווח לעזה יראה לעין, התיישבות זאת תהווה תשתית להמשך התיישבות ענפה בכל חבל עזה.
כילד יחפן בקיבוץ למדתי לאהוב את ארץ ישראל. אהבה כזו שלא אפשרה לי לוותר על הגולן. "העם (אכן היה) עם הגולן" בשעתו, משום שעם ישראל מאוהב ברמת הגולן. המבחן האמיתי של החזרה לחבל עזה יהיה ברצון להתיישבות של כל גווני הקשת של חברה הישראלית. גרעיני ההתיישבות צריכים להיות מורכבים מדתיים, מסורתיים וחילונים. לצד לימוד פיוטיו הנפלאים של ר׳ ישראל נג׳ארה, שהיה רבה הראשי של עזה לפני 450 שנה, נעמי שמר של דורנו צריכה לכתוב את חורשת האקליפטוס של נחל הבשור ונחל גרר, לצד רחל של דורנו שתכתוב את "ואולי.." על פתחת רפיח.
