מעמד הר סיני וקבלת התורה הם רגעי שיא בתהליך שעם ישראל עובר מאז יציאתו ממצרים, רגעים המבטאים את הגשמת ייעודו הבחירי של העם. ההכנות לקראת המעמד מייצרות מתח חיובי ואווירה חגיגית, והאזהרות החוזרות ונשנות מפני חציית גבולות, מעלות את רף הציפייה לאירוע ייחודי ויוצא דופן של מפגש בין הקב"ה ועם ישראל.
אך כגודל הציפייה כך גודל ההפתעה והאכזבה:
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ־לֹהִים פֶּן נָמוּת.
ההתגלות עוררה בבני ישראל תנועת ריחוק ופחד. בקשת העם להמיר את חוויית ההתגלות הישירה בתיווכו של משה רבנו, מגבירה עוד יותר את תחושת ההחמצה.
ואולם עיון מעמיק בפסוקים הקודמים להתגלות ממחיש כיצד הפער בין הקב"ה לעם ישראל מלווה את מעמד הר סיני כבר מראשיתו. כבר בתחילת המעמד, בשעות הבוקר, כאשר החלו הקולות והברקים, העם מגיב בחרדה.
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.
נראה כי החרדה עוצרת את העם מלצאת אל ההר, ומשה נאלץ להוציא את העם באופן אקטיבי: "וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ־לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה". הנכונות וההתלהבות לקראת המפגש, שבאו לידי ביטוי ימים ספורים קודם לכן בהסכמה הגורפת "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע", נבלמות מול רגע ההתגלות העוצמתי.
לאחר שהעם המבוהל מתייצב בריחוק בתחתית ההר, משה נקרא אל ראש ההר ומתבקש שוב להזהיר את העם לבל יתפרצו אל ההר ללא שליטה. "רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב". גם לאחר שמשה מנסה להרגיע את הקב"ה ולומר שהעם קיבל את הציווי ולא צפוי להתפרץ אל ההר, הבקשה חוזרת שוב, כמעט מילה במילה.
תיאור החרדה החוזרת של העם מול האזהרות הנשנות של הקב"ה לבל יתפרצו אל ההר, מייצר תחושה עמוקה של פחד וחוסר הבנה הדדי. העם נבהל מעוצמת ההתגלות, והקב"ה חרד מהאפשרות שהמפגש יביא לפוטנציאל של הרג המוני. דברי ה' למשה לאחר חטא העגל, "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", מחדדים את השאלה אם ניסיון ההתגלות והמפגש בין הקב"ה לעם ישראל הוא אפשרי.
התחלה של קשר
עיון בתיאורי ההתגלות הקודמים במקרא, שעד עתה היו מנת חלקם של יחידים, מגלה כי פוטנציאל המוות וחוויית החרדה והסכנה אינו חדש, והוא מרכיב מהותי בחוויית ההתגלות.
אצל אברהם, בברית בין הבתרים, ההתגלות מלווה באפלה ואימה גדולה: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו". יצחק מתוודע לראשונה להתגלות כאשר המאכלת מונחת על צווארו, ויעקב נקרא ישראל על שם יכולתו לשרוד את המפגש עם א־לוהים פנים ופנים: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ־לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל… כִּי רָאִיתִי אֱ־להִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". גם משה רבנו בעצמו חווה מרכיב זה בהתגלות האלוהית, כאשר הקב"ה מבקש להורגו במפגש מסתורי בדרכו ממדיין למצרים: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ".
כל אלו מחזקים את ההבנה כי חוויית המפגש עם האלוהי אינה כרוכה רק בעונג ובאקסטזה, והיא דורשת בגרות ובשלות מול חוויות של פחד, יראה גדולה וסכנת מוות.
ניסיונות ההתקרבות שאינם צולחים הופכים את מעמד הר סיני מתיאור של מעמד שיא, למעמד שיש בו מאפייני התחלה של קשר, כזה שצריך עוד ללמוד אותו ולהסכין אליו. הניסיון להעביר את ההתגלות מיחידי סגולה לעם שלם, מגלה שהעם אינו בשל להתגלות ישירה. הרצון לקשר בלתי אמצעי עם העם כולו, מוחלף בקשר שיש בו מתווך בדמות משה רבנו, הנדרש לגשר על הפערים בין שמיים לארץ.
הסכנות שבתלות
משה, הנקרא לתווך את ההתגלות הישירה, נדרש לתמוך ולהחזיק את הברית שנדמה כי היא עומדת על יסודות ראשוניים ורעועים. בכך הוא מבקש להגן על העם מהסכנה הנלווית למפגש עם האל. אלא שהתלות שנוצרת בו נושאת גם מחירים, וטמונים בה זרעי הפורענות לפירוק הראשון של הברית, בחטא העגל. הברית המיוסדת על נוכחותו הבלעדית של משה, מתפרקת ברגע הראשון שהוא נעלם.
רק בשלב מאוחר יותר יגיע הרגע שבו משה יעמוד בעצמו מול מחיריה של מערכת היחסים התלותית שנוצרה בינו ובין העם. ברגע של שבר ותסכול הוא יתאר את האופי ההורי של הקשר שנוצר בינו ובין העם, אשר אינו מאפשר להם להתבגר ולהיות בשלים לקשר ישיר עם האל: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק". אז יתחיל תיקון ופיצול סמכויות הנבואה ביוזמתו של משה, ובקשה שהנבואה תהיה נגישה לכל העם: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".
הממד הטראומטי שקיים בקשר עם הקב"ה, תובע אותנו לשאת ולקבל את כל הממדים שיש בגילוי האלוהי; את רגעי החסד לצד אלו המעוררים בנו אימה וחשכה. זוהי בשלות ובגרות שיש בה כדי לזכות בברית החדשה המתוארת בנבואת ירמיהו, כאשר כל אחד מהעם יהיה בשל להתגלות ישירה: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם".
