יש לי תלמיד מתוק במיוחד. כל התלמידים שלי כאלה. אבל הוא באופן מיוחד. לצורך העניין נקרא לו איתן. לאורך כל המלחמה הוא תופס קו מילואים באחד היישובים ביו"ש. לצורך העניין נניח שהוא מוצב בבית־חגי ומדי פעם אני מקבל ממנו דרישת שלום קצרה (עוד לא לגמרי הצלחתי לנסח למה דרישות שלום מתלמידים מחממות לי את הלב כל כך דווקא בימי המלחמה).
לילה אחד אני מגיע למשמרת של שלוש לפנות בוקר בנגמ"ש הפיקוד, המפי"ק, ורואה שאיתן שלח לי בוואטסאפ: "הרב, אפשר התייעצות רגע?" וכשהסכמתי, המשיך: "מתחילת המלחמה, ועוד יותר מאז שהתחלתי לאבד בה חברים, מה שהכי מפריע לי זה שאני נמצא ביו"ש ולא בעזה או בלבנון. עכשיו אנחנו אמורים גם להשתחרר בסוף החודש ולחזור למילואים ביוני. אם תהיה מלחמה בלבנון אולי נחזור מוקדם יותר. אבל בכל מקרה המקסימום שאנחנו יכולים לצפות לו זה לתפוס עוד גזרה ביו"ש. בימים האחרונים זה מאוד מטריד את מנוחתי. אני לא יודע מה לחשוב. מצד אחד חשוב לי להיות עם החברים, זה משנה מאוד גם את חוויית השירות האישית שלי, וגם, אני חייל משמעותי יחסית בפלוגה. מפקד והכול. האם נכון להתעלם מהמצפון הזה? להיכנע לזה שצה"ל רוצה אותי ביו"ש כי לפני שלוש שנים איגוד הישיבות שיבץ אותי בכפיר, או לנסות לחתור להגיע לצפון או לדרום? אני לא יודע עד כמה זה יתאפשר, אין לי ניסיון בזה (מישהו בנח"ל צפוני בדיוק אמר לי שחסרים להם קצת לוחמים). או להקשיב להורים ולקולות שאומרים שכאן צה"ל צריך אותי וזהו, ואי אפשר כל הזמן לחתור להיות איפה שהאקשן, וגם ככה צה"ל הוא מקום גדול ואקראי ואין לדעת לאן אגיע. אולי זה נשמע טיפשי, או שאני מחפש וואסח, אבל באמת זה מציק לי, ואשמח לשמוע מה אתה אומר".
לו ידעתי באותו הרגע שאני כותב חומר לטור, ודאי הייתי מצטט לו מהקטע ב"שר הטבעות" שבו אראגורן מפציר באיאווין לשמוח במשימה שהוטלה עליה ולהישאר לשמור על הארמון
לו ידעתי באותו הרגע שאני כותב חומר לטור, ודאי הייתי מצטט לו מהקטע ב"שר הטבעות" שבו אראגורן מפציר באיאווין לשמוח במשימה שהוטלה עליה ולהישאר לשמור על הארמון כשהגברים יוצאים להילחם. סיכוי לא רע שהייתי מנסה גם להשחיל שורה של מילטון או של פרוסט. אבל כיוון שלא ידעתי זאת, והשעה הייתה שעת לילה מאוחרת, כתבתי לו תשובה מתוך הלב: "שלום איתן, זו שאלה שאני מתלבט ומתייסר בה כבר הרבה מאוד זמן, בהרבה הקשרים. גם בהקשר של עצם הבחירה להיות תותחן. בחירה שעשיתי לפני זמן רב מכל מיני שיקולים טכניים, בלי לחשוב על כך שיום יבוא ואאזין במכשיר הקשר לכוחות שנלחמים ונתקלים בשטח וכל מה שיהיה לי לעשות זה להציע להם אש לחילוץ. אבל גם בדילמות שיש לנו כל יום בגדוד עד כמה לנסות לחתור למשימות יותר מבצעיות ועד כמה לקבל בהכנעה וענווה מה שנותנים. ונדמה לי שיש כאן שתי תנועות ששתיהן חשובות: א. צריך גלגל – אני גלגל. מה שיוצא אני מרוצה ומרגיש משמעותי וחשוב להיות אפילו תורן מטבח בצבא השם. ב. ששון אלי קרב, הרצון להיות תמיד בראש.
אני חושב ששתי התנועות הכרחיות. הראשונה היא הגבוהה והמדויקת יותר, והיא יכולה גם לספק שלווה ונחמה. אבל לא נכון בעיניי להתעלם מן השנייה, החזקה והטבעית יותר, שלפעמים צריך אותה כדי לגבור על הקשיים והפחדים הכרוכים במלחמה. אין לי תשובה מעשית קונקרטית לכל סיטואציה, אבל ככלל אני חושב שצריך לאזן בין התנועות, ולחתור לקרביות בעדינות, דהיינו להבהיר לדרגים הממונים בהזדמנויות הרלוונטיות שאתה תשמח תמיד להיות יותר קדימה, ובד בבד לשמוח ולהרגיש משמעותי גם במקום שבו אתה נמצא עכשיו. שזה, אגב, אם כבר מדברים על זה, מקום מאוד משמעותי באמת, ולמרבה הצער גם לא הרבה פחות מסוכן. שא ברכה!"
זו התכתבות אחת, עם תלמיד אחד יקר. היו לי עוד רבות במהלך המלחמה. עם תלמידים ותלמידות ועם קוראים ועם קולגות שנושאים על גבם, בדיוק כמוני, שקים־שקים של אשמה וייסורי מצפון. על שלא עלה בגורלנו להיות יותר קדימה בחזית, על ששכנים וחברים משלמים מחיר יקר יותר, על שלא היינו ראשונים לקפוץ בבוקר של שמחת תורה. ואני קרוע בין הצורך לאחות ולרפא את הכאב לבין הצורך להכיר בו; לחבק את תחושות האהבה והחובה שהוא אוצר, ולזכור דרכו שיש לאן לשאוף ויש אל מי לשאת עיניים בתודה והוקרה.
"תודה רבה הרב", מקליד איתן בתגובה, "קצת ניחמתנו. ואיזו זכות זיכנו הקב"ה שנתן לנו את הכוח ואת היכולת לשמור על עמו ישראל".
