בית הדין לזכויות האדם בהאג הכריע ברוב מוחץ על צווי ביניים העוינים לישראל. יש שהתנחמו באמירה שהיה יכול להיות יותר גרוע, מה שנכון תמיד. אך בית הדין רמס את זכותם של קורבנות הטבח להגנה ולביטחון, וזה לא מפתיע: בתי משפט הם כלי גרוע מאוד לטיפול בזכויות האדם. הם פוגעים בזכויות האדם בערך באותה תדירות שהם מקדמים אותן.
דרד סקוט היה עבד אמריקני שחור שלאחר מות אדוניו פנה לבית המשפט וביקש להשתחרר מעבדותו. ב־1857 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית שסקוט יישאר עבד, וביטל את החוק שאסר עבדות במינסוטה. הייתה זו הפעם השנייה בהיסטוריה שבה פסל בית המשפט האמריקני חוק של הקונגרס. כך פגע האקטיביזם השיפוטי בשחורים, וקירב את מלחמת האזרחים ההרסנית.
רוצים עוד דוגמה? בתחילת המאה ה־20 נתפסו הפרוגרסיבים, חסידי הקִדמה, לשיגעון האאוגניקה – ההשבחה הגנטית של המין האנושי. בהקשר זה אישר בהתלהבות השופט הפרוגרסיבי אוליבר וונדל הולמס עיקור בכפייה של נשים הסובלות מפיגור שכלי. "די לנו בשלושה דורות של אימבצילים", כתב הולמס.
בתי משפט לעיתים קרובות מתמסרים בשמחה לפגיעה אנושה בזכויות האדם. הסיבה פשוטה: אלו שפוגעים בזכויות האדם בדרך כלל אינם חושבים שזה מה שהם עושים
בתי משפט לעיתים קרובות מתמסרים בשמחה לפגיעה אנושה בזכויות האדם. הסיבה פשוטה: אלו שפוגעים בזכויות האדם בדרך כלל אינם חושבים שזה מה שהם עושים. הם ממשיגים זאת בדרך שונה לגמרי. הם מסבירים, למשל, ששחורים אינם ממש בני אדם, או שדווקא הולדת ילדים הסובלים מפיגור פוגעת בזכויותיהם. השופטים באים בדרך כלל מפלח מסוים באוכלוסייה, ואם רוב חבריהם רואים כך את המציאות, גם השופטים זורמים איתם. ראינו זאת גם בישראל. פרופ' ידידיה שטרן, חבר ועדת החקירה הממלכתית לטיפול במפוני ההתנתקות, קבע כי "הפגיעה במפונים הייתה הפגיעה החמורה ביותר בזכויות האזרח מאז קום המדינה". המפונים הגיבורים בחרו להגיב באיפוק יחסי – בלי סרבנות המונית ובלי אלימות מאורגנת. גם את הזעקה המתונה הזו החניקו בכוח המשטרה, הפרקליטות והשופטים. שופטי בית המשפט העליון השליכו למעצר ממושך נערות בנות 14 שהפגינו נגד ההתנתקות. אהרן ברק מינה עצמו לשופט תורן קבוע בכל ענייני ההתנתקות, כדי לוודא באופן אישי ששום בירור משפטי לא יעכב אפילו בדקה את גירוש המתיישבים.
את חוק ההתנתקות עצמו היה אכן אסור לשופטי בג"ץ לבטל, כי זה לא התפקיד שלהם. אך הם סירבו לבטל אפילו את הסעיף הדרקוני שגזר שישה חודשי מאסר על כל תושב מגוש קטיף שיסרב להתפנות ויישאר בביתו בזמן הגירוש. כך סייעו השופטים להתנתקות המרושעת, ואיך זה נגמר בסוף – כולם יודעים.
אהרן ברק נהג לומר שלוּ היה בגרמניה בית משפט חזק – הנאצים לא היו עולים לשלטון. אך האמת היא שבגרמניה היו אז חוקה וגם בית משפט חזק, שהוסמך לבטל חוקים, והם לא הפריעו לנאצים; אולי משום שרבים מהשופטים נסחפו בזרם והפכו לנאצים בעצמם.
גם שעון עומד מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה, ולעיתים פסקי דין באמת מגינים על זכויות האדם. במקרים הללו הפסיקה בדרך כלל נשארת על הנייר. פסק הדין המהולל ביותר בהקשר זה הוא פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית ב־1954, שאסרה על הפרדה בין שחורים ללבנים בבתי הספר. אך פרופ' ג'רלד רוזנברג הראה בספרו "התקווה החלולה" שפסק הדין הזה לא הועיל כלל. עשר שנים לאחר הפסיקה המהפכנית, רק אחד מכל מאה ילדים שחורים בדרום ארצות הברית למד בבית ספר מעורב. התיקון בא בשנים הבאות, מתוך תהליכים חברתיים איטיים וממושכים.
תאמרו: אולי אין די בבית משפט כדי להגן על זכויות האדם, אבל חוקה נאורה ודאי תועיל. אך החוקה הנאורה ביותר בעולם הייתה חוקת ברית המועצות, שאימץ ב־1936 יוסף סטאלין. היא הבטיחה לאזרחים הסובייטיים זכות לשוויון, חופש מצפון, חופש דת, חופש דיבור ועוד. מה זה עזר לנרצחי סטאלין? חוקות לא עוזרות כשם שבתי משפט אינם עוזרים. חכמינו אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" – כלומר, משום שחתרו למשפטיזציה של החברה ולא חינכו למוסריות אישית, לפנים משורת הדין.
הדרך היחידה להגן על זכויות האדם היא לחנך כל יחיד לחובות האדם. החובות הבסיסיות הן שתיים: לגמול טוב לאחרים ולהגן עליהם מעושי רע. אם יש אנשים רבים המלאים בזדון, שום בית משפט לא יציל את הנרדפים. כל עוד העולם שונא יהודים, גם בתי דין בינלאומיים שונאים אותנו. אין לנו ברירה אלא לחנך את ילדינו לטוב, ולהגן עליהם בכוח מפני הרע.
motzash.navon@gmail.com
