מי שמגיע לביקור באזור אלון־מורה והר כביר יתקשה לוותר על הסיור הקבוע שמעביר בני קצובר, תושב האזור וממקימי גוש אמונים. הפעם הראשונה ששמעתי אותו היה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. למרות שעברו שנים מאז אני עדיין זוכרת את הרגע הקבוע בסיור שבו הוא מצביע בידו על כל אזור טובאס שנפרש מתחת לעמדת התצפית. בשלב הזה הוא מספר על שיחה שהייתה לו עם רבין בתקופת אוסלו; איך הודיע לו שבכל מקום שבו לא הספיקו להקים יישובים נקבע רצף התיישבותי פלסטיני, ואיך הוא וחבריו הזילו דמעות. איך נתניהו המשיך את הרצף ההתיישבותי הזה בהסכמי Y, ואיך צה"ל מכנה אותו מאז "פתחלנד" ו"ארץ הג'יהאד". האזור הזה הפך להיות בית היוצר הכי גדול לטרור. רוב משוחררי עסקת שליט התמקמו שם.
אז בימים, כששמעתי את קצובר מדבר הייתי ימנית מתונה יחסית. אמרתי "טוב, זה בני, כולנו יודעים מה בני חושב". אבל מ־7 באוקטובר אני כל הזמן חוזרת בראש לסיור הזה, שכבר לא נתפס בעיניי כרדיקלי כמו אז. קצובר טען באומץ את מה שהיום נדמה כטריוויאלי – אסור להשאיר את הפלסטינים לבד. בכל מקום שבו יוצרים ואקום, בכל מקום שאין יהודים אין עיניים, ושם פורח טרור.
הטעות הכי גדולה של חמאס הייתה שהוא רצח קיבוצניקים מהשמאל וצעירים במסיבת טבע. צריך לומר את האמת – בלי זה לא היה קונצנזוס כל כך רחב על נחיצות המלחמה בעזה
לאחרונה מרבים לדבר על "הקונספציה". בדרך כלל מתכוונים להסתמכות המוגזמת של צה"ל על האמצעים המודיעיניים, אבל הנה קונספציה שצריך לדבר עליה קצת יותר – מה שבאמת נשבר לנו ב־7 באוקטובר הוא שלא הערכנו נכון את יכולת ההתארגנות של הפלסטינים. לא באמת האמנו שהם יכולים לתכנן אירוע בסדר גודל כזה, להקים ככה ממיטתם אלפי מחבלים שיחצו את הגבול הישראלי בפקודה ובלי שיהיו הדלפות. חשבנו שהם שלומיאלים כאלה, אבל הם הצליחו. הם הצליחו כי לא היו לנו שם מספיק עיניים.
ביו"ש יש לצה"ל הרבה יותר משת"פים. מה גורם להם לזמר? הידיעה שהצבא שם ויכול להיות ערב לביטחונם. איפה יש עיניים? היכן שקיימת התיישבות. התיישבות מביאה איתה צבא, צבא מביא איתו ביטחון. ככה פשוט.
איך היו נראים פני הדברים אם הטבח לא היה מתרחש בעוטף עזה אלא ביו"ש? האם היה קונצנזוס על כך שחייבים לצאת למלחמה? זו שאלה קשה שצריך לתהות לגביה באומץ. יש יותר סיכוי שהאשמה, לפחות מצד גורמים מסוימים, הייתה מופנית לעבר המתנחלים. מאחר שאתם גרים כאן, נרצחתם. כיוון שאתם לא מוותרים על אף יישוב, העליתם להם את הסעיף.
אבל הפרעות לא התרחשו כאן אלא באזור התיישבותי בתוך הקו הירוק, אזור חילוני ושוחר שלום, ואולי הטעות הכי גדולה של חמאס הייתה שהוא רצח קיבוצניקים מהשמאל וצעירים במסיבת טבע. צריך לומר את האמת – בלי זה לא היה קונצנזוס כל כך רחב על נחיצות המלחמה בעזה. למתיישבים ביו"ש אפשר להגיד "בשביל מה אתם גרים כאן", למתיישבים בעוטף עזה אומרים עכשיו "תודה שאתם גרים כאן".
מאז 7 באוקטובר התיימנתי. לא שקודם הייתי שמאל, אבל מהלכים שפעם לא האמנתי שאצדד בהם נשמעים לי פתאום הגיוניים. אני שומעת את הדיווחים על כנס התמיכה בחידוש ההתיישבות בעזה והתגובה האינסטינקטיבית שלי היא "אוף, איזה חסרי אחריות ומחרחרי ריב", אבל אז אני קוראת בפייסבוק פוסט של חגי רטיג שמשרת כבר יותר מ־100 ימים בעזה ומספר איך פלסטינים חזרו לשוטט בצפון הרצועה, חזרו להתקרב לגדר, ואין מי שעוצר אותם.
ופתאום הדברים נראים לי הרבה פחות מופרכים. כבר לא נשמע לי כל כך הזוי שצה"ל יחזור לשלוט במרכזי הערים ברצועה כפי שהיה לפני הסכמי אוסלו. כבר לא נשמע לי משונה לחשוב על התיישבות מסוימת, אולי לא בגוש קטיף אבל בצפון הרצועה, שתיצור חיץ גדול יותר בין העזתים לבין יתר חלקי הארץ.
עשיתי לי כלל – אני מפסיקה לעסוק באנשים ומתמקדת ברעיונות. לא אכפת לי יותר מי מעלה אותם, אכפת לי ההיגיון הפנימי שלהם. אני לא מוכנה לומר יותר על שום דבר שהוא מופרך רק בגלל עובי הסוודר של מי שמדבר אותו. ואני גם לא מעוניינת יותר לשמוע אף אחד אומר למתיישבי יהודה ושומרון "למה אתם גרים פה". אם הם לא יגורו פה, הטבח הבא יהיה אצלכם.
