בימים הראשונים למלחמה עוד היה אסור לדבר על זה, אפילו לא ברמז קל. ובכל זאת היה קשה להימנע מהמחשבה המטרידה: אם "זה" היה קורה אצלנו, ישראל לא הייתה מגיבה בצורה דומה. אם הטבח הנורא ביישובי מערב הנגב – על רציחותיו, אינוסיו והתעללויותיו – היה מתרחש ביהודה ושומרון, אפילו בישראל היו מגיבים במשיכת כתפיים מלווה בהאשמת הנפגעים והנפגעות עצמם. בשעה הראשונית הקשה ההיא לא היה ראוי להתעסק בספקולציות, להטיף או להתבכיין. הכאב הרי משותף, וכך גם הפחד וההלם והתרעומת. אז לא דיברנו על זה כמעט, לא שיתפנו ולא כתבנו. עד שהמסר הלא־מאוד־סמוי הזה עלה מפורשות על שולחן הדיונים בכלי התקשורת, והגיע לשיאו המקומם בשבוע שעבר.
באולפן ערוץ 13 אירח רביב דרוקר את יוכי עובדיה־רוזנבלט מ"הצופות" – פורום של נשות מגויסים שדורשות למנוע את הטבח הבא והצפוי ביישובי יהודה ושומרון. יוכי שיתפה אותו במראות הגלויים לעין המתיישבים, מראות שאפשר ללמוד מהם על התארגנות טרוריסטית כמו זו שקיימו רצחני הנוח'בה מעבר לגדר הרצועה ערב שמיני עצרת. הדיון המכבד הסתיים כשרזי ברקאי הבהיר לאורחת בפטרונות לא מוסתרת, שעם כל הכבוד לנימוסי אולפן, הוא יפסיק להתאפק ויאמר לה ישירות את דעתו: "השאלה היא אם הארץ הזו שלנו או גם שלנו", טען שדר הרדיו הוותיק, וקבע שהארץ גם "שלהם". כשיוכי ביקשה להבין את הקשר בין התפיסה הזו לאזהרותיה מפני מרחץ דמים בעוטף גוש דן, ענה ברקאי קצרות: "אין לכם מה לחפש שם". כן, בדיוק, אבל ממש־ממש בדיוק מה שקוראים המפגינים נגד ישראל, שדורשים לשחרר את פלסטין מנהר ועד ים.
אפשר להתייחס בביטול לדבריו של ברקאי כשירת הברבור של מתעקשי תפיסת שישה באוקטובר. אלא שמדובר באיש תקשורת ותיק, שבמשך עשורים עיצב דעת קהל על בסיס יומיומי ברשת ב' ואז בגלי צה"ל, ואחרי הפוגונת קטנה שב לבית של החיילים, הפעם לתוכנית שבועית. כמו אחרים בתחנה זו ובתחנה הדומיננטית של קול ישראל, במשך שנים ארוכות שאל ברקאי ועודנו שואל לתוך אוזנם של המאזינים את השאלות המאוד מסוימות הנובעות מתפיסת עולמו, ונמנע משאלות ראויות אחרות אם הן לא מתאימות לו. הבמות התקשורתיות הפופולריות ביותר בישראל חשפו את הציבור – ובתוכו את צמרת הצבא ואת מקבלי ההחלטות – לקושיות מבית מדרש אחד בלבד.
רזי ואחרים ליוו את ההיסטוריה המקומית כשהם מתרגמים את האירועים לקהל הרחב דרך עדשת עינם השמאלית. כך תיווכו את ועידת מדריד ואת הסכמי אוסלו; את שתי האינתיפאדות הרצחניות, את היציאה מלבנון ואת עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. המנהיגים ובכירי מערכת הביטחון נדרשו להתגונן מול התקפות מצד מסוים בלבד, וזכו להנחת חבר מועדון כשעמדותיהם תאמו את עמדת האוחז במיקרופון. קשה לשכוח את הזעזוע, הבכי והנהי סביב הניסיון קצר המועד לאזן את שידוריו של ברקאי באמצעות מנחה נוסף שזווית הראייה שלו קצת אחרת.
אלא שגם הוויכוח הזה הפך סר טעם מאז שנאלצנו לקטוע באחת את ריקודי שמחת תורה. אחרי שבעה באוקטובר, הדיון על "רק שלנו" או "גם שלנו" נראה כמו דיון אם לצייד כיתת כוננות בספרייה עיונית במקום בנשקייה. הוויכוח המדיני ראוי וחשוב, אבל בשעה שאנחנו מתפלספים, האויב הסמוך למקום מגורינו עושה בנו שפטים. אדם, כל אדם – יהיה שוחר שלום ככל שיהיה – לא יעלה בדעתו שהפתרון לחששותיו מפני רוצח שאורב לו הוא מעבר דירה לבניין הסמוך. האפשרות ששאיפות החיסול כלפיך ייעלמו רק כי עברת מרחוב העצמאות 48 כניסה א' לרחוב העצמאות 48 כניסה ב' היא בעלת סבירות נמוכה למדי, אם להתנסח בנימוס אולפנים.
קשה להניח שמראות הטבח והצמדת הכינוי "התנחלויות" ליישובי התנועה הקיבוצית חמקו מעינם ואוזנם של ברקאי וחבריו. קשה להניח שהוא שוגה באשליות שאם רק נמסור את שטחי יהודה ושומרון לערבים, הגבול הארוך בין קיסריה לבאר־שבע יהפוך לגבול של שלום, מוגן מהברבריות הבלתי נתפסת שנחשפנו אליה בחג. השכנים הבעייתיים שלנו יודעים שאם הם רוצים באמת להרשים את העולם הערבי ואת עצמם, הקנה שלהם יכוון לכפר־סבא ולנתב"ג, לא לבית־אל ולקרני־שומרון. כמו "הצופות", כל ישראלי אמור להיות מודאג מאוד מהתרחיש הזה.
כשרזי מבקש לעשות דה־לגיטימציה לצורכי הביטחון של מתנחלי גב ההר, הוא מעקר מתוכן את הטיעון הישראלי כולו, אבל בעיקר חושף הפקרה רעיונית של דם המתיישבים. בדיוק כפי שממשלת ימין נושאת באחריות לגורלם ולסבלם של תושבי הנגב המערבי, בלי קשר להתפלגות ההצבעה שלהם, כך הממשלה הזו וכל ממשלה אחרת אחראיות לחיי המתנחלים כל עוד הם שם. הקול הרדיופוני של המחנה הליברלי אמור לזכור שמדיניות הביטחון לא יכולה לעבור דרך נקודת הקיצון של האופוזיציה, אלא דרך הרוב הנבחר להנהגה. שם, ירצה רזי או לא, פועלת לאורך השנים, בקואליציות משתנות ובהתמדה, נציגות מכובדת של ההתיישבות ביהודה ושומרון.
בשורה התחתונה, לשאלת ה"גם" סביב שייכותה של ארץ ישראל, יש תשובה פשוטה ביותר: לו רצו הערבים סביבנו לחיות בשלום עם המתיישבים, הם היו נהנים משכנות לתפארת. כמה לתפארת? טובה יותר מזו שבגבול בני־ברק ורמת־גן. השיח הדו־צדדי היה נקי מזה שזורם בין אוהדי הפועל לאוהדי מכבי. הנוסחה שהציגה גולדה מאיר בחדות לשון עודנה בתוקף: "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל". זה נכון בנגב המערבי, זה נכון בגבול הצפון, וזה נכון בהחלט גם ביהודה ושומרון.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
