כולנו מנסים להשתחרר מהטראומה, לשכוח את המראות הקשים, התמונות, הסרטונים המזעזעים. מתקשים להמשיך הלאה אחרי מה שחזינו בו. בחדשות הראו חלק מהסרטונים, וזה היה לא קל. פוליטיקאים כתבו ברשף על מה צריך לעשות בעקבות האירוע הקשה. אנחנו כלל לא בטוחים שנעבור את זה, שהפעם נצליח, שנתגבר על מה שראינו – בכנס ההתיישבות מחדש בעזה.
המראות, אוי, המראות. אנשי ימין, עם כל הפאתוס הזה שלהם, והמטפחות, לא עלינו, מדברים, ממש מוציאים מהפה מילים, ומהמילים האלה מרכיבים משפטים, שבסופם אפשר להבין שלמושג האהוב על התקשורת "היום שאחרי" יש עוד פרשנויות מלבד "יאללה אבו־מאזן, תביא את החבר'ה שלך, סיימנו בשבילך את העבודה". חסר אחריות אחר חסר אחריות הם עלו לבמה, ודיברו לא חלילה על הדבר ההגיוני – מדינה פלסטינית בגבולות 67' שתביא לנו שלום וחדי־קרן וסוכריות טופי לרוב – אלא על חזונות משיחיים, מסוכנים, פראיים: יהודים שגרים במקומות שגירשנו מהם פעם יהודים.
והריקודים, אוי, הריקודים. איך הם מעזים. שיתביישו להם. הרי הדרך היחידה לייחל לשובם של החטופים היא באמצעות צרחות "עכשיו", או בדרישה לקביעת תאריך לבחירות. רוקדים בזמן שהחיילים נלחמים! והרי ברור שאין לאף אחד מהרוקדים או המשתתפים בכנס הזה קרובים שכנראה אם לא היו במילואים היו מגיעים לאותו הכנס ממש ואולי גם רוקדים בו. החיילים האמיצים שלנו קורעים את עצמם כדי לנצח את חמאס ועל הדרך לאפשר להמוני ישראלים לחזור לבתי הקפה, ללכת לאולמות הקולנוע, לאצטדיוני הכדורגל, להופעות. אבל לרקוד בכנס התיישבות, בשיר למען החטופים? פויה, איך אתם מעזים.
לא יגור ולא יהיה
וגדי איזנקוט מצייץ: "מי שהשתתף בכנס להתיישבות בחבל עזה לא למד דבר וחצי דבר מאירועי השנה האחרונה". זה אותו איזנקוט שהייתי צריך לצפות שלוש פעמים בריאיון שלו ב"עובדה" כדי לקלוט שהוא באמת אמר שם את מה שהוא אמר. אבל האמת, הוא צודק – הוא למד בשנה האחרונה שלימין מותר לחלום, רק בשקט, בלב. היה ימין בביתך ואדם בצאתך.
לבני גנץ מותר לדבר על היום שאחרי, כאילו שהיום שלפני כבר נגמר והיום שעכשיו הוא ממש קרוב לאחרי מה שלפני. גנץ כבר לא מדבר על מדינה פלסטינית אבל בכל הזדמנות הוא מדבר על כך שהשלטון בעזה צריך להיות פלסטיני. את זה מותר לומר. באולפנים, אלופים כמו תמיר היימן משווקים לנו עסקה עם ארה"ב שכוללת מדינה פלסטינית ובתמורה נורמליזציה עם סעודיה. את זה מותר לומר, אבל שיהודי יגיד שהוא רוצה לחזור לגור בעזה? לא יקום ולא יהיה, לא יגור ולא יהיה.
בעולם הגיוני הייתי מוכן להסכים שהיה אפשר לחכות קצת ולא לערוך ממש עכשיו כנס בנוכחות פוליטיקאים שקורא ליישב מחדש את עזה. לא כי חלילה יש משהו רע בהתיישבות, להפך – אבל אתם יודעים מה, עם החיילים בעזה, והלחימה העזה, והמצב השביר מלכתחילה של החברה הישראלית, והחטופים… וואלה, זורם איתכם. אולי לא זאת העת לכנסים כאלה. יותר מזה, אני לא מאמין ל־95 אחוזים מהדוברים על הבמה בכנס. אולי הם רוצים להחזיר את ההתיישבות, אבל הם לא מתכוונים לעשות משהו בשביל זה. אלא שזה בכלל לא עניין של אם תהיה התיישבות או לא, זה עניין של מי קובע מה מותר לחלום ומה לא, מה מותר לומר ומה לא, מה משיחי, ומה הגיוני, מה גורם נזק ומה חסר אחריות.
אם תשאלו אותי, אין דבר "משיחי" יותר מאדם שמדבר ברצינות, בלי להתפקע מצחוק באמצע, על מדינה פלסטינית. יוסי ביילין תמיד היה משיחי יותר מדניאלה וייס, ולא הייתי צריך את שבעה באוקטובר כדי לדעת את זה, אבל התגלמות המשיחיות היא מי שעדיין מאמין – אחרי הטבח – שמה שצריך לעשות עכשיו זה להגיד לחבר'ה עם הטנדרים והרימונים "טוב, שכנעתם, קחו מדינה".
אולי היה אפשר לחכות קצת או לעדן, אבל אחרי שראיתי את התגובות? אני הכי בעד הכנס. אם הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזר בזמן, ויום לפני הכנס מדפיס אלף הזמנות ומחלק אותן לכל מי שאני פוגש, מה שהיה כמובן המקרה המתועד של השימוש הכי גרוע אי פעם במכונת זמן, אבל שיהיה.
"בישראל רוצים"
מאז שבעה באוקטובר יש פה ניסיון לעצב את השיח מחדש. לא בקטע טוב, של המילואימניקים שאומרים "אם אין לכם משהו מאחד לומר – סתמו את הפה", אלא יותר בקטע של "אם יש לכם משהו ימני לומר – סתמו את הפה". אורית סטרוק שואלת משהו בישיבת קבינט? סערה גדולה. גנץ ואיזנקוט נכנסים לממשלה? תוציאו לי בבקשה את הסמוטריצ'ים והבנגבירים החוצה. העזת להתייחס לאויב העמלקי שלנו כעמלק? ניכנס בך כי הבאת אותנו להאג. אתה לא תומך בכל עסקת חטופים? אתה שונא חטופים ותתבייש.
בזמן הקצר שלי באקדמיה למדתי מושג שאהבתי מאוד: "ספירלת השתיקה". הכוונה היא לכך שכלי התקשורת יוצרים מצב שבו אדם מקבל תמונה מוטעה לגבי הדעה הרווחת או דעת הרוב, ומתבייש לכאורה בדעתו הנוגדת אותה. נדב אייל פתח השבוע את מאמרו על עסקת החטופים במשפט "בישראל רוצים את העסקה". מי רוצה מה רוצה, איך רוצה, למה רוצה, כמה רוצה? מה זה משנה. בישראל רוצים, ואם אתה לא רוצה – צא לנו מהספירלה.
התגובות לכנס הניצחון בעזה היו בסך הכול חלק מאותה ספירלה. זה לא שכל עם ישראל תומך בהתיישבות מחודשת, אבל קחו סקופ: גם מדינה פלסטינית לא זוכה לאהדה גדולה בציבור, וכשפוליטיקאים מתבטאים בנושא לא מתפתחת שום ספירלה.
לסיום, צפירת הרגעה. כן, יש לוחמים שמאלנים שנלחמים בעזה, ולכן אין צורך לדבר עכשיו על פתרון שהם מתנגדים לו. אבל ההיסטוריה מוכיחה שהלוחמים הימנים צריכים לדאוג כשפוליטיקאים משמאל מדברים על מדינה פלסטינית הרבה יותר משאחיהם השמאלנים צריכים לדאוג כשהם שומעים פוליטיקאים ימנים שמדברים על התיישבות. אם להסתמך על הרפורמה המשפטית, הירגעו נא, אחיי הלוחמים משמאל: אין לכם באמת ממה לדאוג. 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
